"להוקיר את הרגע או להכיר תודה"

כותבת לי אוריתי בוואצאפ על הבוקר:

"לא נכון לומר להוקיר תודה". ככה זה כשאחות ליבי מהחוג לספרות היא עורכת לשונית וספרותית.  אני יכולה לסמוך על עברית תקנית, אבל גם לעצור ל'רגע של עברית' שמזכיר לי לשם מה התכנסתי.

תאריכים: יום ההולדת של אמא שלי, שלוּ הייתה בחיים הייתה לפני כמה ימים בת תשעים, ומייד אחריו יום ההולדת של אבא שלי, שלוּ היה בחיים היה היום בן שמונים ותשע. ובאמצע – יום הולדת שנתיים ל'מאחורי כל זה' שבפברואר 2019 יצא לאוויר העולם, והגיע בדחילו ורחימו למחסן של מומי המפיץ, אלפיים עותקים שלא הבנתי מאיפה הייתה לי החוצפה להדפיס. ועוד תאריכים: עשרים ותשע שנים לפטירתה של אמא, ובאמצע מרץ גם יום פטירתו של אבא, ואני כמו בשיר, עומדת בתחנה ויש לי שתי רגלים וזיכרונות ואחים וחוט אחד שעליו מושחלים כל חרוזי הזיכרון ,ואני מדפדפת בהם קדימה ואחורנית.

והשבוע, מחדר העבודה המחודש והמרגש שלי, מפגשי זום שמחברים את הכול. הראשון עם כיאזמה ישראל, חברת תרופות שמכנסת את כל עובדיה לזום ט"ו בשבט ומבקשת אתנחתא, בריחה משותפת אל השביל והטבע מתוך חללי הסגר של כולם, והשני עם חבורת חיBוק המרגשת של רננה בן ארי ותמי פישל והמייזם החברתי שלהן בו הן מקריאות סיפור בהמשכים בזום. כמה התרגשתי כשבישרו לי שבחרו להקריא את 'מאחורי כל זה', ובשבוע שעבר הגיעו אל הפרק האחרון וסיימו.

אני מדברת איתם על גיורא ועל אבא שלי, על המחלה שסוגרת והטבע שפותח, על כוחם המרפא של הצעידה, הכתיבה, הקריאה והשיחה, ועל יכולתם המחברת של הספרים. אני חושבת איך עברו שנתיים והספר שלי עדיין חי כל כך, וכך גם הזיכרונות מהצעידה, מהמרחבים ומההורים שלי. אני מקבלת כמעט כל יום טלפון או הודעת טקסט ממישהו שקרא, שצעד, שקנה מתנה, שקיבל, שהקריא, שרוצה לשאול, ואני מתרגשת.

אני מרגישה את הכרת התודה שפירושה שאני ערה למזלי הטוב או שמחה בעולמי.

אני יודעת להוקיר את הרגע, ואת כל הטוב שהוא מביא איתו.

ורק לרגע אחד, בשביל הפוסט הזה בלבד, אני מחברת אותם לביטוי חדש בשפה העברית ומוקירה תודה.

 

בתמונה: סבא וסבתא של רננה מחיBוק מקיבוץ יקום

 

 

 

שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן