איך אפילו בטיול ג'יפים אנחנו מגיעים תמיד לשביל ישראל
"תקשיבי" כתב לי יובל גריס מצבעון לפני שבוע וחצי "איך זה שעוברים פה כל כך הרבה שביליסטים ואף אחד לא מכיר את הספר שלך…את חייבת לדאוג לי לכמה ספרים לספריות של השביל, ובכלל מתי ניפגש"
"אתה יודע מה" עניתי, "בשבוע הבא אנחנו עולים לצפון ליומיים, בסוף הטיול אנחנו אצלך. באמת הגיע הזמן שנכיר ואני כבר אביא איתי ספרים"
סיכמנו ובשבת יצאנו לדרך.
הטיולים עם אלון ועינת הם סוג חדש של טיול שהתפתח אצלנו מאז שאלון יצא לפנסיה מבנק הפועלים והפך למדריך טיולים. הם בודקים את הספונטניות שלנו על בסיס קבוע, ואנחנו משתדלים לא לאכזב ולהיות צעירים ומגניבים. האמת שזה משתלם. ככה אנחנו זוכים להגיע למקומות מיוחדים שונים שאין סיכוי שהיינו מגיעים אליהם בלי אלון ובלי הג'יפ.
אחד מהם הוא המקום של סאני, מלאך שביל שבנה זולה מקסימה בקצה נחל יבנאל. בקלות יכולנו לחלוף על פני המקום בדרכנו למטה אל עבר הכינרת, אבל אלון רצה לבדוק מה יש שם, ואנחנו הצטרפנו וגילינו קסם. מקום מטופח, מיוחד, עם בר קטן שממוקם בסירה צפה שפונה לכינרת ואוהלי שינה ליד מעיין. ליד שולחן עץ של קק"ל ישבו כמה שביליסטים. אחד עמד במטבחון ולפי הריחות בישל ארוחת צוהריים. עוד בחורה יפה הכרחית לסט, ישבה בקצה השולחן. זה כמובן לקח חמש דקות עד שארז דחף להם עותק של 'מאחורי כל זה' ליד, והשביע אותם לקרוא ולהעביר הלאה.
למוחרת עברנו לרכס רמים וירדנו לאחת הבריכות של נחל דישון. ישבנו ושִכשכנו רגלים במים הקרירים כשהגיע בחור צעיר, תכול עיניים עם תרמיל ענק, חולצה גזורה וכיפה. "בול עמיחי" חייכתי לעינת מעל ראשו והתאפקתי לא לשאול אותו אם התקשר לתמר. במקום זה הוא עבר את החקירה הרגילה:
מאיפה אתה? אפרת
איפה משרת בצבא? הנדסה קרבית
איך הגעת לשביל? רגילה
כמה זמן כבר צועד? יום אחד. רק שלושים ק"מ. נראה לי שאחזור היום הביתה בסוף היום…
והתחנה האחרונה, זו שהכי חיכיתי לה, זו שתכננתי: צינור השביל בצבעון. הגענו לצבעון ומשם לבית של יובל שהתעכב בעבודה. ערכנו סיור עצמאי במקום שעליו כתבתי רק מתמונות ומהדמיון. "לכאן עמיחי הגיע, פה הוא בישל את העדשים שלו, כאן סופי שכבה לידו, ולכאן יובל הגיע עם האוכל והחבל בשבילה" – מניתי את העובדות באוזניו של ארז, עורכת לעצמי סיור ספרותי בעקבות הספר של עצמי. לפני שהלכנו, השארתי ליובל חמישה עותקים של הספר בתוך המקרר שהפך להיות ספריית שביל.
"השביליסט הראשון כבר קורא" קיבלתי הודעה מיובל בערב, אחרי שחזרנו הביתה. "הוא מאוד נהנה והבטיח להשאיר את הספר בספרית השביל בדן כשיסיים"…
ואני חשבתי: "הינה מלאכתי נעשית גם בידי אחרים, ועכשיו נשאר לי רק לתכנן את הטיול הבא צפונה, לקוות שכל העותקים יגמרו, ושבפעם הבאה שאלון ועינת יקפיצו אותנו, נצליח סוף סוף לפגוש את יובל.
בתמונה: גם בשביל ישראל קוראים את 'מאחורי כל זה'.
