ולו רק בשביל הרגע הזה….

מועדון קוראים גבעת ברנר – יום רביעי 19.2.20

אני לא יודעת לומר כמה פעמים כבר אמרתי את המשפט: "רק בשביל הרגע הזה המסע אל הספר הזה היה שווה", אבל הרגע שבו עילם, שמרכז יחד עם מיכל הספרנית של קיבוץ גבעת ברנר הקריא בקול את מסעו האחרון של גיורא, היה ללא ספר אחד מהרגעים האלו.

"אתה לא יכול להעמיס על עמיחי את כל העסק הזה", היא אמרה, וגיורא כבר שמע את הכניעה בקולה, ונזכר שחשב אז שזו ודאי הפעם האחרונה שהוא מצליח להשיג את שלו למולה, וכשהרים את מבטו ראה שהשביל הסתיים ושהוא עומד ברחבה מגודרת בכלונסאות עץ רחבים, וכשהתקדם ראה את המצוק צונח מטה אל תוך המכתש. מימינו ומשמאלו התנחשלו סלעי השבר הקדומים, ומיד התנפצו מטה אל האגן הגדול, וקרני שמש ראשונות החלו להפציע מאחורי גבו"….

הוא הקריא והרים את עיניו מהספר והביט בי ואמר לי "כל הכבוד, איזה תיאור" ואני רק חשבתי שבקול שלו המילים נשמעו נכונות ומדויקות ולרגע נוסף שמחתי שזה הספר שלי.

היו עוד כמה וכמה רגעים כאלה במפגש הזה בגבעת ברנר שאליו הזמינה אותי חגית חברתי האהובה והתרחש במקום קסום, בחדר שמעל לספריה. רגע כמו המפגש עם ישראל בורכוב, חבר הקיבוץ שמתכתב איתי מיום שקרא את הספר (מכתבים אמתיים עם מעטפה ובול) ובא ללחוץ לי את היד ולומר שלום אבל למפגש לא נשאר, או חנה הלל מבית אלעזרי שסיפרה שבאותו יום סיימה אחר הצהרים לקרוא את הספר ופתחה את האינטרנט כדי לראות מי אני ולקרוא עליו עוד ופתאום גילתה אודות המפגש הזה והחליטה לבוא. ויונה דורון, אישה יקרה שהחמיצה את המפגש של מועדון קוראות גדרה ובאה במיוחד ומאז אנחנו מתכתבות והדיון עצמו, חכם ומיוחד ומלמד.

"מה יהיה איתם? עם הגברים הישראלים האלה שלך, גדי ועכשיו גיורא, החקלאים השקטים המכונסים, אוהבי האדמה והארץ, אנשי הטרקטור וספר השירה?" שאלו אותי ואני עניתי שנצטרך לחכות ולראות, שאולי הם יהפכו לשרשרת דמויות שתוביל גם אל הספר הבא שלי, או שאולי הגיע הזמן להרחיב את המעגל ולתת גם לדמות נשית מקום מרכזי יותר והסתכלתי על הספרייה סביבי וחשבתי שדווקא ספרנית קיבוצניקית יכולה לשאת על כתפיה עלילה מעניינת מאוד…

 

 

שתפו את הפוסט
עקבו אחרינו
בין לקוחותיי
מסעות נוספים
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן