תחילת דבר
אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד
פרק ראשון יום שלישי, 4 בנובמבר 2014 [י"א חשון, התשע"ה] הרעיון לשים קץ לחייו בקפיצה מהר צפחות, בקצהו הדרומי של שביל ישראל, עלה על דעתו של גיורא בן דויד דווקא בסופו של יום טוב, שכמוהו לא חווה מאז הידרדר מצבו הבריאותי. יום מסוג הימים של פעם, שבהם תחושת הסיפוק הנובעת מעבודה פיזית טובה ומאומצת מלווה את האדם אל עבר הערב היורד, כמו סיום של פרק בספר טוב וציפייה לתחילתו של פרק חדש. את הבוקר התחיל בשעה מוקדמת כהרגלו, עבר בין השורות וּוידא שכל ברזי ההשקיה בחלקות שכבר נקטפו סגורים היטב. אחר כך נכנס לשתי החלקות האחרונות שעוד נותר בהן פרי, התבונן ובחן את הפירות מקרוב, קטף תפוח זהוב אחד ונגס בו. מחר ייכנסו לכאן הפועלים של הקבלן, ובתוך יומיים ייקטף הכול. משפחת בריידי התחממה בקרני השמש הראשונות. מורגלים בנוכחותו, לא מיהרו שפני הסלע להימלט. הוא זרק לעברם את התפוח הנגוס, אבל כמו תמיד הם לא נעו לעברו. גיורא המשיך לצעוד, יודע מניסיון שאחרי שיסתלק ייעלם התפוח. שעת הצוהריים כבר קרבה כשעבר ליד המחסנים וראה שעדיין לא הביאו את הארגזים לקטיף של מחר. הוא התקשר לבית האריזה אבל לא הייתה תשובה. למה לעזאזל לוקח להם כל כך הרבה זמן לשלוח ארגזים? עדיף לנסוע לשם, החליט. ממילא הבטיח לרות לאסוף בשבילה את הבשר מהקצב בקריית שמונה, ועל הדרך ינצל את ההזדמנות ויראה אם הגיעו חלקי החילוף לתיבת ההילוכים של הפיאט. כעת הוא בדרכו חזרה הביתה. רוח של חורף מנשבת מטחים אפורים של אספלט אל מתחת לגלגלי האיסוזו המאיץ במעלה ההר, ובסיבוב שמתחת למצודת כח הוא מבחין בשני מצנחי רחיפה, ואנשים קטנים קשורים אליהם, דואים, מסתחררים חופשיים בזרמי האוויר, מנמיכים את עצמם אל מעל החורש המשתפל לכיוון העמק. שעת הצוהריים כבר מזמן חלפה, והוא מגלה להפתעתו שעד לאותו הרגע היה יומו רגיל, יום ככל הימים מהתקופה ההיא, זו שלפני הגילוי המחריד שעצר בחריקת בלמים את מהלך חייו והעלה סביבו ענני אבק שמאז מסרבים להתפוגג. ברדיו התעצב קולו של הקריין כשעבר מתיאור מתלהב של הקטטה שפרצה בדרבי התל אביבי לדיווח על יום השנה התשעה-עשר לרצח רבין, וגיורא חשב לעצמו שלפחות רבין, שאותו זכה לפגוש בכמה הזדמנויות, ואפילו קרא לו באחת מהן בשמו הפרטי יצחק, הוא לפחות מת כמו גיבור, ואולי לא גיבור אבל למען אידאולוגיה שהאמין בה, ואילו הוא עצמו, את ההזדמנות שלו למות מוות בעל ערך החמיץ במלחמה ההיא, שכל מה שהותירה בו היה לילות ארוכים בלי שינה ואת קולו של פסטרנק זועק אליו מהברזל השרוף. בפנייה שמאלה אל המושב הוא מהסס, ורגלו נשלחת אל הבלמים. הוא עוצר את הטנדר הכחול בשולי הכביש הרחבים ומדומם את המנוע. רק עוד רגע אחד הוא מבקש לעצמו לפני שישוב הביתה. בסך הכול, הוא חושב כשהוא יושב שם בטנדר השקט, עיניו בכפות ידיו הלופתות את ההגה, בסך הכול, אם היו שואלים אותו לפני יותר מחודש מה נשמע, היה משיב שאין טענות. ולא משום שלא היו, אלא משום שזה המנהג שסיגל לעצמו עם השנים, כשהחליט שחייבת להיות תשובה אחרת במקום ה"ברוך השם" וה"תודה לאל", שכולם ממלמלים לאחרונה. אלוהים שלו נשאר באירופה. סבו וסבתו, שבית ילדותם היה מלא בו, לא טרחו להביא אותו עמם. האלוהים הזה לא נכח בחתונת הוריו של גיורא, לא בלידתו ולא באף אחת מתחנות חייו המשמעותיות, ולכן לא עלה על דעתו לפנות אליו עכשיו. הסימנים כבר היו שם כמה חודשים, הוא מודה, אך אילו היה מתרגש ועוצר את חייו עם כל חריקה קטנה של הגוף, כבר מזמן היה מבלה את שעותיו כמו כמה מחבריו הטובים של אביו, על ספסל בכניסה למרפאה של המושב בציפייה לאחות. הסימן הראשון, הופיע בגיזום של שנה שעברה. בהתחלה חשב שזו כף ידו שנחלשה, כשהמזמרה נפלה לו מהיד כמה פעמים באותו היום. אלא שאבא שלו, כשהיה בגילו, עוד גזם ללא הפסקה. המחשבה הטרידה אותו, אבל לאחר יומיים נדמה היה לו שהמצב משתפר. אלא שאז החלה תופעה מוזרה נוספת. כף רגלו התחילה לצנוח מפעם לפעם בזמן הצעידה לאורך השורות, מלווה בחולשה בברכיים ובתחושה שהוא אינו מצליח לשאת את משקל גופו. הוא לא באמת נפל, שיתף את רות לבסוף כשנטל החשש סירב להיעלם מעצמו, אלא הרגיש תחושה של טרום-נפילה, כאילו יכרע אל הקרקע אם יוסיף ללכת. רות המודאגת האיצה בו לגשת לרופא, שהגיע למושב אחת לשבוע, אבל הוא סירב. בהתייעצות עם האחות הוחלט שזו רק היחלשות שרירים זמנית. התאימו לכך גם קפיצות השרירים המוזרות שהחלו לפקוד אותו לעתים תכופות. "מגנזיום וצעידות", פסקה האחות, "ואם לא ישתפר תבוא לד"ר ברוך ונראה". בכל בוקר חיכה לו כדור לבן ליד כוס התה שהכינה לו רות לפני שיצא אל המטע, ובכל ערב נטל את בן זוגו עם הלבּן ועם כפית הריבה שאחרי ארוחת הערב ולפני השינה. יופי, נעשית קשיש בטרם עת, נזף בעצמו. עוד מעט תזדקק לקופסת כדורים כמו זו שהמטפל של אבא שלך מילא בשבילו בכל שבוע. אבל כנראה נבהל די, כמו שאמרה רות, כי בכל זאת הקפיד לקחת את הכדורים, ורק לצעידות סירב בתוקף. "מספיק אני צועד לאורך השורות", אמר לרות, "רק חסר שאתחיל לעשות מעצמי צחוק ואצא בכל בוקר להקיף את המדרכות כמו הבטלנים של המושב". אלא שהסימנים לא נעלמו. כף ידו הימנית הלכה ונחלשה, וכשלילה אחד יצא מהפיאט הכחול כדי לחבר את צינור המרסס, השריר ליד ברכו הימנית קפץ כל כך, עד שנאלץ להתיישב על ארגז הפוך עד שהצליח לאסוף את עצמו ולהתרומם. מזל שנונג, התאילנדי שהביא לפני כארבע שנים, עוד היה ער, וכנראה שמע אותו כי יצא מהצריף וקבע, "אתה לישון, אני לרסס", וגם החזיר אותו הביתה בפיאט למרות מחאותיו. הטלפון המקובע מצדו הימני של ההגה מעיר אותו ממחשבותיו. רות מבקשת לומר שיאיר יגיע עם אפרת והילדים לארוחת שבת מחר, ואם הבשר אצלו והוא בדרך חזרה, היא תשמח להתחיל לבשל. "כן", הוא עונה לה, "תכף נכנס". "איפה אתה?" "בדרך". "טוב, להתראות", היא ממהרת לנתק. בזמן האחרון היא חגה סביבו כמו העופות הדורסים מעל המטע. "מה את מסתכלת?" הוא נוזף בה, כשהיא עוקבת בדאגה בשבועות האחרונים אחר חיטוטיו הקדחתניים בביצת המידע הטובענית שהאינטרנט מזמן לו, קורא ובולע בכבדות. לא אומר מילה. "סתם", היא מושכת בכתפיה. "לא סתם", הוא עונה. "אתה עקשן", התפרצה לפני כמה ימים. "מה אכפת לך ללכת לראות רופא". "כי אני לא חולה". "אל תצעק עלי". "אני לא צועק", הוא משתתק כשהוא מגלה שצעק. שוב. "אתה מפחיד את הילדים", אומרת לו רות, כשאלה מגיעים לאחד מהביקורים המעטים שלהם. "מה מפחיד בי", הוא רוטן, "אני לא מרים את הקול". "אתה לא צריך", היא עונה. טרטור של טרקטור קוטע את חוט מחשבתו. במראה הפנימית הוא רואה את התאילנדי של יעקבי מתקרב מעבר לסיבוב. גיורא מסיט את מבטו אל פנים הטנדר הדומם. אם להאמין למה שקרא באינטרנט, יהיו אלו רק עיניו שיישארו איתו עד הסוף. עיניו וחושיו. בבלוג אחד קרא על בחור שזבוב עמד לו על הפנים, עמד ודגדג, והבחור לא יכול היה להרים יד ולגרש אותו. גיורא נרעד. במקום אחר שמע על מטפלת זרה ששפכה על החולה בטעות תה רותח. כוויות דרגה שתיים ושום יכולת לצעוק מכאב. על המושב האחורי מונח שק קטיף ישן ומהוה, ועליו רשום בטוש שחור בן דויד. לידו בקבוק מים ריק. המושבים מאובקים, עלים מפוזרים במקום שבו היו מונחים פעם שטיחי הרגליים. פנקס קבלות על המושב לצדו, ותכתובת מפוזרת סביבו. הבשר של רות עטוף, מונח על רצפת המכונית, מזכיר לו שהוא עומד כאן כבר יותר מדי זמן, כדאי שייקח את עצמו בידיים, ייסע הביתה, יביא לה את מה שהזמינה ויצא שוב אל החלקה, כי למרות שהעסק מחורבן, אותו לימדו וחינכו שהעצים קודמים לכול, ומחלה שמחלה, את הגיזום הזה הוא יסיים. נקישה על חלון המכונית מקפיצה אותו ממקומו. גבר בהיר שיער, נושא תרמיל כבד ופניו צרובות משמש רוכן אל שמשת המכונית. מאחוריו עומד נער צעיר, מנסה לאזן תרמיל נוסף על כתפיו הדקות, מתנועע במקומו כמתפלל. מבט מהיר מגלה את קווי הדמיון הברורים. אב ובנו. גיורא פותח את החלון. "סליחה על ההפרעה", מחייך המבוגר. "איפה פה הבית של השביליסטים?" "התקשרת לתאם?" שואל גיורא, והאב מסביר שהוא מנסה מאתמול ואין תשובה. הנער מתקרב עכשיו אל חלון המכונית, "נו, אבא, עזוב. בוא נמשיך". "נמשיך לאן, עמית?" עולה קולו של האב שאינו מפנה את פניו לאחור, ונשאר להישען על דופן הטנדר. "לכפר גלעדי", בוטש הנער את נעלו הכבדה בעפר שלצד הכביש. "עד כפר גלעדי זה יותר משמונה-עשר קילומטר ועוד מעט מחשיך. עדיף לעצור פה. ממילא לא נספיק להגיע לדן ביום אחד". "אף על פי שהוא ממש ממהר", פונה כעת האב אל גיורא ומחייך בהתנצלות. "בואו, עלו", מפנה גיורא את המושב שלצדו מפנקס הקבלות ומשאר הניירות. האב לא מהסס ומניח את תרמילו הכבד בחלקו האחורי הפתוח של הטנדר, וכבר הוא פונה אל בנו ומושיט את ידיו אל עבר התרמיל שעל גבו. נוכחותם ממלאה כעת את חלל הטנדר, מקילה את כובד הרהוריו של גיורא. "ערן בן דויד", פונה אליו האב לאחר שהתיישב במושב לצדו ומושיט את ידו ללחיצה. "וזה מאחור הוא עמית, הבן שלי. עושה לי טובה ומלווה אותי בשביל ישראל. לכבוד הבר-מצווה שלו", מנסה האב לפייס את הבן הכועס. "בן דויד?" נפלט לו לגיורא, "גם אני בן דויד". והנה הם שוקעים באשמתו בשיחה הבלתי נמנעת, מנסים לברר אם קיים חיבור, ויורדים וגולשים זה לקראת זה, כל אחד מכיוונו, מהפירות דרך הענפים והעלים אל הגזע ומשם אל השורשים, ולא, מתברר שהזן הוא אותו זן, אבל כל אחד מהם עץ אחר. גיורא הוא בן דויד שהיה רק דויד במקור, וכשעלה סבו מרוסיה החליט בגחמה של רגע לשמר את זכר אביו שהותיר אחריו והוסיף את המילה "בן" לשם המשפחה המקורי, וכך נשאו עמם אביו לפניו, הוא ויאיר בתורו את זכר הסב הקשיש, שנשאר מאחור, אל תוך ההגשמה החקלאית הציונית שזימנה להם ארץ ישראל. ואילו ערן בן דויד הוא דווקא מירושלים, נצר למשפחה החיה בעיר כבר דורות רבים, ומאז ומעולם היו בן דויד. כזה היה גם עמית הצעיר שישב במושב האחורי של הטנדר, התחפר בשתיקתו ולא פצה את פיו, גם כשהסיט גיורא את הטנדר המטרטר ועלה על הכביש, כשחלפו בשערי הכניסה למושב, כשעברו על פני המשקים הראשונים, כשפנו לכיוון הצרכנייה וכשעצרו על יד בית הילדים הישן, שכמה מתנדבים טובים הסבו אותו למקום לינה עבור מטיילים בשביל ישראל, שחיפשו פתרון נוח וזול ללינת לילה. גיורא עצמו מעולם לא הצטרף אל מעגל המתנדבים הללו, ואפילו הרים גבה כשעלה הרעיון באחת מאספות הוועד. כמו אביו לפניו, לא ראה את עצמו הרפתקן, וכמו חבריו הוותיקים במושב, חשש שמעתה יוצף המקום בכל מיני נוודים ועוברי אורח שישתלטו על מדשאות המושב, יכבידו בנוכחותם על הצרכנייה הקטנה וילכלכו את השטחים הציבוריים. ובכל זאת, לא הרים את ידו נגד היוזמה לשנות את הייעוד של בית הילדים הנטוש, אבל מכספו לא תרם ואת שכמו לא הטה לעזרה, ובחר, כמו ברוב המקרים, לעמוד ליד הגדר ולהתבונן. להפתעתו, לא הפרו המטיילים את שגרת החיים במושב. בקבוצות קטנות וביחידים באו והלכו, מותירים אחריהם סימנים קלושים. משה מהצרכנייה שמח על ההזדמנות להגדיל את מחזור המכירות שלו, ואף הביא במיוחד למענם מזון באריזות קטנות ומתכלות, ציוד עזרה ראשונה וקצת ציוד טיולים הכרחי. בני הנוער שמחו לפגוש מפעם לפעם אנשים חדשים, ומכיוון שדרכם של המטיילים אל המושב פנימה הייתה מגב ההר ולא מכיוון המטעים, לא גרמו אלה שום נזק לפרי בזמן שבאו והלכו לדרכם. חברי המושב, וגיורא בהם, כבר התרגלו למראה האנשים נושאי התרמילים הכבדים, ופעם או פעמיים אפילו הזדמן להם לארח קרובי משפחה רחוקים של רות שצעדו גם הם בשביל הזה. לא שגיורא הבין מה יש לו לאדם לעזוב את חייו למשך חודשיים ואפילו יותר כדי לעבור מנקודה אחת בקצה של ארץ ישראל לנקודה אחרת בקצה השני, אבל גם אל האופנה הזאת התרגל, וכל עוד לא פגעו הצועדים ומארחיהם בשגרת יומו ובאדמותיו, קיבל את קיומם, כמו שלמד לקבל את נוכחות הצבא המתמדת על הגבול, את הסטודנטים שבאו עם הקטיף ונעלמו עם סיומו ואת הפכפכותו של מזג האוויר. ערן ועמית בן דויד נטלו את תרמיליהם הכבדים מתא המטען של הטנדר. "תנסה להתקשר אליו, הוא בטח תכף יבוא", שמע גיורא את עצמו אומר, וערן חייך אליו וענה שהם יסתדרו ותודה רבה על ההסעה. "עוד מעט מסיימים", חייך ספק אל גיורא ספק אל עצמו ואמר משהו לעמית, שהרים עכשיו את מבטו אל גיורא ואמר לו בקול מתחלף אבל בלי לחייך, "תודה". "למה לא הזמנת אותם לארוחת ערב?" נחרדה רות כשקרא לה מדלת הכניסה ומסר לידיה את חבילת הבשר העטופה, נמנע להיכנס פנימה אל הבית השטוף בנעלי העבודה הכבדות. גיורא משך בכתפיו. רות, אילו יכלה, הייתה מאכילה לא רק את האב ואת בנו, אלא גם את כל אלה שקדמו להם. שמחה ותאבת חיים, הייתה מדווחת על המפגשים שלה עם השביליסטים שפגשה מפעם לפעם בשבילי המושב, ולא אחת העלתה את הרעיון שאולי גם הם יעזבו הכול ויצאו למסע כזה. "מושבניק", דחה גיורא את הצעתה, "לא עוזב את האדמה שלו, אלא אם כן הוא רוצה שהכול ילך קפוט". מה, הוא קיבוצניק שהכסף זורם לו בצינורות ההשקיה במקום מים? שתלך לטיולים שלה במכון אבשלום ולחוגים של המועצה האזורית. הוא את המטע שלו אינו יכול לעזוב. וכשהייתה מנסה ורומזת שיש מבצע לחופשה באילת או ברודוס, היה מתרתח ואומר לה שלולא הבן המפונק שלה נהיה עורך דין מלוקק ועזב את המטע של אבא שלו, אולי עוד היה סיכוי שמישהו יקבל על עצמו את האחריות למשק אילו נעלם לכמה ימים, אבל מי יכול להחליף אותו ולמנוע שכל העונה לא תרד לטמיון, כמו אדמה טובה שגשם פתאומי וחזק דרדר אל הוואדי, הורס שורה שלמה שניטעה בעמל רב? בדרכו החוצה עצרה אותו לפתע החולשה ברגל, רגע לפני שכופף אותה כדי לרדת באחת משתי מדרגות הכניסה. תתעלם, אמר לעצמו ופנה לצאת ולבדוק מה קרה עם החלקה שכבר נוקתה במשך היום, ואם הפינק ליידי אכן מוכן לקטיף. "לאן אתה הולך?" תבעה רות מאחוריו. "למטע לרגע", ענה לה, ולא נשאר לשמוע אותה אומרת שעוד מעט יחשיך וממילא לא יראה כלום. חלון האיסוזו נשאר פתוח, אך המושב עדיין היה חמים. שמש של ערב החליקה במהירות לכיוון הרי לבנון, ורוח שעלתה מהעמק ציננה את גבו. באמצע החלקה דומם את הרכב, ירד ממנו באטיות, מחכה להתקפלות הלא רצונית של הברכיים, וכשזו לא הגיעה, התמתח מופתע, איזן את עצמו והתחיל לפסוע לאורך השורות. עד לפני כמה שבועות היו העצים עמוסי פרי, וסטודנטים רעשניים הסתובבו בין הענפים ומילאו ארגזים גדולים בתפוחים. עכשיו עמדו העצים דוממים, נקיים מפירותיהם. את מעט הפרי שנותר על הארץ כבר אסף הקבלן הדרוזי לעשות ממנו סיידר וריבות, ואת השאר יאכלו בקרוב החזירים. עוד מעט ינשרו העלים, ותתחיל מלאכת הגיזום גם בחלקה הזאת. עם סיומה יעמדו החלקות עירומות, מוכנות לקבל את הקור שיכניס את העצים החשופים אל תרדמת החורף שלהם. גיורא התבונן בצינורות ההשקיה המונחים על האדמה שוקטים, וצליל המים הזורמים לא נשמע בהם. בשבוע הבא יעברו חיטוי אחרון ויישארו גם הם יבשים, ממתינים. איך זה הולך אצל עמיחי? ניסה לשחזר את השורות ונזכר: הַדָּם קָפָא בְּעוֹרְקָיו. לָכֵן לֹא יוּכַל לְהִשָּׁפֵךְ, אֶלָּא רַק לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים. בקצה שורת העצים התיישב. שלט קטן שהעמיד שם מזמן סימן למסתכל "בן דויד", ומתחת סימון השורה ז-7. באמת זין חשב לעצמו. איזה ייאוש. הכול הולך לפח. מה זה משנה שנטע פה זהוב לפני שבע שנים? מה זה משנה שרק עכשיו הזמין אצל השתלן חמישה דונמים סטרקינג חדש? מה זה משנה שלבן דויד יש את החלקות הכי מטופחות ומצוחצחות בכל גב ההר? היחיד במושב המגדל תפוחים, נאמן למסורת של אבא שלו. מסביבו כולם כבר עם פירות קיץ, מחפשים בכל עונה כסף מהיר. באוויר גובר קול ציוץ הציפורים המתכוננות לשנת הלילה. חושך רך מתכנס אליו, עוטף אותו ואת החלקה שסביבו כמו שמיכה. מהגבול מטרטר ג'יפ הסיור הנוסע לאורך הגדר. הוא חוזר לרכב ומניע. מדליק את הרדיו מתוך הרגל. עוד מעט החדשות של חמש, חזרנו אל ימי הפיגועים, רק אתמול נדקר חייל בתחנת הרכבת בתל אביב. צער עמוק ורב מציף אותו. וזעם. וייאוש ותחושת בהלה. כל אלה אינם זרים לו. כבר כמה שבועות שהם חודרים ברגל גסה לחייו, ואין לו מפלט לא ביום ולא בלילה. בבית תחכה לו רות עם ארוחת הערב. סלט ירקות חתוך דק, פרוסות של גבינה מלוחה וכיכר לחם. קנקן תה ממתין להתמלא ליד הכיריים. בטלוויזיה ילהגו לונדון וקירשנבאום. הכול שגרתי ומוכר כל כך. דמותו של ערן בן דויד עולה לנגד עיניו, הוא בטח יושב עכשיו רחוץ ונינוח מול קערת מרק מהיר הכנה בבית הילדים הישן, ומולו עמית הזועף, העומד לפני טקס בר-המצווה שלו. פתאום שוטף אותו הדבר החדש הזה שעדיין אי אפשר לכנותו בשם, והוא עולה ומטפס כמו לבלוב של עלה ראשון מתוך רוכב שרק חובר אל הקנה. התחושה הזאת מתבהרת, מתגברת על החושך העוטף את הטנדר, ובראשו של גיורא מצטיירת תמונתו שלו הולך ויוצא מכאן, צועד בשביל ישראל עם תרמיל על הגב, דרכו מצפון לדרום הפוכה מדרכם של בני דויד האחרים. כי באמת מה זה משנה, ומה זה חשוב? ואת כל שעשה עד עכשיו אפשר להשאיר מאחור. לרגע לא לסובב את הראש ולהביט, ולא סתם לשבת על יד הטנק הבוער ולחכות שיגיעו כוחות ההצלה, אלא לתת לגופו להוביל אותו, לנהוג אותו פעם אחת אחרונה אל המקום, אל הדרך, אל הסוף הנכון.
מירב –
סיימתי!
עוד דמעה בקצה העין ואני לא מתאפקת להגיד לך כמה זה יפה.
כפי שאמרתי לך בטלפון, מאז שהתחלתי לקרוא את הספר, רק רציתי לחזור לחווית הקריאה.
ובכל פעם שהבטתי וראיתי כיצד הסימניה עוברת הלאה ומספר הדפים שנותרו הולך וקטן, חשבתי שחבל שעוד מעט נגמר.
כמו דברים טובים הספר נגמר בדיוק בזמן ובדייקנות.
היה נהדר לטייל עם גיבורייך ואיתך בשביל. היה מרתק. היה תענוג, היה אותו הקסם שלוקח אותי מתוך החיים ומביא אותי לעולמם של אחרים, ועולמם משיק ונוגע בחיי וביחד אנחנו הולכים איזו דרך ונפרדים ואני ממשיכה להרהר ולחשוב עליהם ועלי ועל החיים
תודה יקרה,
עינב –
הכתיבה הייתה סוחפת ואנושית כל כך… הסיפור הרגיש לי כל כך אמיתי. יש ספרים שאני קוראת ובמהלך הקריאה חושבת לעצמי – ברור שזה מה שצריך לקרות עכשיו. זה הדבר ההגיוני שיקרה, ובדיוק ככה אמורות להרגיש הדמויות. יש הרבה סיפורים שמנסים לכפות את העלילה על הדמויות והרגשות של הדמויות לא תמיד מתאימות לסיטואציה…בעמיחי התאהבתי… האופי המסור שלו, העומק, טוב הלב, החיבור לדת…והתאהבתי גם בטבע שמתואר בספר. עכשיו אני רוצה לעשות את שביל ישראל אפילו יותר משרציתי קודם. ללא ספק הספר נכנס לרשימת הספרים האהובים עליי. אפילו הקראתי קטע מהספר בזמן קריאת ההגדה … הקראתי את הנאום של הרב בסוף מסלול הניווטים (עמוד 59). הנאום מאוד ריגש אותי. הרגשתי שהוא מתחבר גם לתחושות שהיו לבני ישראל ביציאה ממצרים וגם יכול להתחבר לחיים של כל אחד מאתנו….
ליאורה פרידן –
סיפורי מסע אהובים עלי במיוחד. אולי כי הייתי רוצה לחוות יותר מסעות ואולי כי השילוב בין המסע הפיזי למסע הנפשי מרתק אותי. "מאחורי כל זה" מחבר בין שני גיבורים היוצאים למסע בשביל ישראל: גיורא החולה באי-אל-אס ובוחר לצאת למסע האחרון בחייו, ועמיחי, צעיר דתי המנסה להתרחק מתמר, קיבוצניקית חילונית, בה התאהב במהלך שירותו הצבאי. זהו סיפור מסע רגיש על תקווה ועל אומץ ועל מציאת הדרך האישית בתוך שבילי הארץ. נירית הלבני כותבת בעדינות דמויות מורכבות שהלב יוצא אליהן ותיאורי מסע שמעוררים רצון לצאת ולטייל בארצנו היפיפייה.
שלמה שהרבני –
כרגע סיימתי לקרוא את הספר 'מאחורי כל זה'. כשהתחלתי לקרוא נשאבתי לתוכו, אבל בימים האחרונים, כשהייתי קרוב לסוף, התחלתי להתקמץ, לא רציתי להיפרד מהספר, מגיורא, עמיחי וסופי. אם לא תספרי לאף אחד אגלה לך שהזלתי הרבה דמעות, בייחוד בדפים האחרונים. אני קורא הרבה מאד (פתחו ספרייה, מכרה זהב, לידינו) אבל את הספר שלך שמרתי, נשאר לי טעם טוב מהספר הקודם, וכל פעם שהגיע תורו, שמתי אותו בחבילה למטה. עכשיו הגיע תורו. הדמויות כל כך אמתיות, מוחשיות, הם ילוו אותי הרבה זמן. תודה לך על חוויה עמוקה ומרגשת. אל תספרי אם את כותבת את הספר הבא, אני צריך עוד זמן להיפרד מהספר הזה. …
זיו ינגמן –
אני לא זוכר שאי פעם כתבתי מייל לאיזשהו סופר אחרי ספר שקראתי אבל אחרי שקראתי את הספר רציתי פשוט להודות לך. בחרתי את הספר לפי הצילום על הכריכה שאוטומטית משכה לי את העין בתור חובב טיולים. בתור בן לאב שנפטר מ ALS הסיפור של גיורא נגע בי בצורה לא רגילה, החוויה של הגוף שבוגד בך אבל הכול נשאר ברור, זכורה לי מאוד… הסיפור הכל כך ישראלי הזה חיבר לי את חווית הצבא והטיול ביחד עם הזיכרון של אבא ונתן לי חוויה שהרבה זמן לא חוויתי מקריאה של ספר.
עמית גל –
הי נירית. כאן עמית גל הבנדוד של עומרי. זה עתה סיימתי את ספרך. יש לציין שאת העמודים האחרונים קראתי תוך כדי הליכה ברחוב, בתוספת פרץ דמעות מרשים. זה לא קרה לי מעולם… תודה על הפנינה הסוחפת הזו שגמעתי בתוך 3 ימים מענגים. מחכה להמשך…
דליה –
נירית יקרה ,
אני כמה דקות אחרי שסיימתי את" מאחורי כל זה" בשקיקה ובפשטות אומר שאת מספרת סיפורים מעולה , כבר מתגנב בו הצער שנגמר ..והציפייה שלי מולאה עד תום…..גדי מספרך הקודם מלווה אותי עד היום ועכשיו הצטרף אליו..גיורא או עמיחיי? עוד לא יודע..מבטיח לעדכן , תודה על שהגשמת לי משאלות..
אבירם ברקאי –
…אתמול סיימתי לקרוא את הספר 'מאחורי כל זה'.בגין עיסוקיי השוטפים ומיני תירוצים אחרים הקריאה שלי – ספרים שאינם "ספרי עבודה" – מאופיינת בטעימות קטנות. רבות. יום. עוד יום. עד שאני מסיים ספר וכבר עוד שבוע עבר. הפעם זה היה שונה. את עמוד האחרון ב- 375 עמודי 'מאחורי כל זה' סגרתי בחלוף יומיים. לא יכולתי להניח את הספר מידי. עובדה. גם אני איש של מילים. לא מעט ספרים זרקתי מידי בחלוף עמוד. אולי שניים. 'מאחורי כל זה' היה "סרט אחר." הזזתי הצידה כל דבר אחר. התמסרתי לעלילה. חייתי את הלבטים. נפעמתי מהתקוות. הצטערתי על האכזבות. תוך כדי קריאה גם הבנתי למה אני כמו שאני עם הספר הזה – עלילה שנטועה עמוק בהוויה הישראלית. 'שביל ישראל'. כיפות סרוגות. חילונים. דתיים. הבזקי מלחמות. רסיסי חיים. פלונטרים. הרבה פלונטרים. ופקעות של ניגודים. וניסיון להתירם. והמון תקווה. וגם ייאוש. והכתיבה. מלאכת מחשבת מדויקת, עשירה, מרגשת. מאוד מרגשת. והסוף. כשבכיתי. את הספר יוצא הדופן הזה כתבה אישה אחת מופלאה, שבעקבות הכתיבה התאהבתי בה. קוראים לה נירית הלבני. …אל תחכו. רוצו לקנות.
נדב תמיר –
סיימתי את ספרה הנפלא של נירית הלבני, שכה ציפיתי לקרוא לאחר שמאד נהניתי מספרה הראשון. מאד התרגשתי ממקורות ההשראה של נירית, שחלקם כה מוכרים לי, כולל יהודה עמיחי שמלווה את סיפור החברות המיוחדת שמתוארת בספר. מי שלימדה אותי לאהוב את עמיחי היתה אסתר, אמא של נירית, שהיתה המורה לספרות המיתולוגית בילדותנו בקיבוץ מנרה. ממליץ בחום לכולכם!!!!
דפנה חסן –
הרגע סגרתי בגרון חנוק את הספר המופלא הזה. חיכיתי לו שיגיע לספריה ביוקנעם, ועד אז קראתי והתאהבתי ב"ראי אדמה". ואם בספר הראשון ששמו לקוח משירו של שאול טשרניחובסקי (הייתי בטוחה שכתב אותו חיים גורי), התרגשתי מהכתיבה האנשים והנופים, שהזכירו לי את הכתיבה של מאיר שלו. כאן, בספר ששמו הוא תחילת שיר של יהודה עמיחי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". בשביל ישראל עם עמיחי וגיורא, נזכרתי שוב ושוב באשה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן. אבל, בעוד שהספר של גרוסמן קשה, גורלי כל כך, בספר של נירית התקווה והנחמה והחסד מבצבצים בכל דף…. כבר רוצה לקרוא את הספר הבא שלה…
לי עברון –
סיימתי את הספר של נירית הלבני ופיניתי לו מקום ליד הספרים של יהודה עמיחי, שמצוטט שם רבות באהבה. ספר טוב על אנשים טובים (וגם אנשים טובים פוצעים זה את זה). כתוב ביד בוטחת, בעין בוחנת ובעדינות מדייקת.
אפרת כרמי –
הספר "מאחורי כל זה" מגולל את סיפורו של גיורא, חולה ALS, שיוצא למסע בשביל ישראל. נירית הלבני הסופרת המקסימה שמאחורי הספר, למדה את הנושא לעומק, בעזרתו של יאיר נורדן, עו"ס העמותה. נירית מקדמת את הספר וכך גם את המודעות למחלה ברחבי הארץ- והיום היא הגיעה לצומת ספרים שקרוב אלי. כמובן שהגעתי לתת ולקבל חיבוק. תודה נירית על ההשקעה בלימוד התחום וההירתמות למסע להעלאת המודעות למחלה.
ענת לוי –
חזרתי הביתה בערב כיפור עם הספר שלך. האיש היקר שלי שקורא בעיקר עיתונים ובעיקר ספרים של יובל נוח הררי או ביבליוגרפיות לקח את הספר ביד. מאותו הרגע ועד צאת יום כיפור חוץ מלהמהם כן/לא כששאלתי אותו שאלות מסוימות הוא לא עזב את הספר עד שסיים אותו ואני קיבלתי את האיש שלי בחזרה. עכשיו הגיע תורי. כל הכבוד לך וחג שמח.
רינת אלוני –
חודש בדיוק לבחירות החוזרות ויש לי בשבילכם חיסון לתסמונות השנאה, הפלגנות והטינופת שילכו ויצטברו במהלכו: הספר "מאחורי כל זה" של נירית הלבני, שמתאר מסע בשביל ישראל של גבר מבוגר, בחור צעיר וכלבה. … הלבני מתארת בכישרון וברגישות רבה את המסע החיצוני – ההליכה בשביל על נופיו ומלאכיו (חלקם מלאכי שביל אמתיים) ואת המסע הפנימי שכל אחד מהם עובר, כתוצאה מהאינטראקציה ביניהם. הניגוד בין התיאורים מכמירי הלב של הגוף הקורס של גיורא וצמיחת הנפש, יפים. יפים במיוחד האוצרות הקטנים שהיא מניחה מתחת לאבנים – כמו העזרה וההתגייסות של עמיחי שנעשית כמובנת מאליה ובשתיקה, המחוות של מלאכי השביל המארחים את המטיילים, החתונה הקהילתית שמקבלת לתוכה את גיורא בשמחה ובהכלה –כל אלה מזריקים לגוף הקורא טונות של אהבה לארץ ולאנשיה. ולכן חיסון. ספר מרגש, חכם, אנושי מאד ונפלא. וגם פרדוקסלי – ככל שאתה לא מניח אותו מהיד ורוצה להתקדם, כך אתה מבין שכל עמוד מקדם אותך אל סופו. ואתה לא רוצה שייגמר. ועכשיו, מה עושים עם התשוקה המתעוררת לעשות את שביל ישראל ברצף ולשים לכמה חודשים את החיים עצמם בהשהיה.
גורן אמיר –
נירית היקרה, נסעתי בסוף השבוע האחרון לטיול בסיציליה, וכמו שאני נוהג בד"כ, לקחתי איתי ספר, בכדי למלא רגעים "מתים" כגון המתנה לטיסה. הפעם, למרות שהתחלתי לקרוא ספר אחר, החלטתי בהחלטה של רגע לפני היציאה, שאקח את הספר שלך – אחת ההחלטות הטובות. מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר, לא הצלחתי להתנתק ממנו (לפחות במחשבות), וכל רגע פנוי ניצלתי כדי לחזור לסיפור ולהמשיך בהרפתקה. הצורה בה שילבת שני סיפורים אקראיים, של שני אנשים מעולמות שונים, הקפיצות בין הסיפור של האחד לסיפור של השני, ולאט לאט שזרת את שני הסיפורים אחד בשני, גרמה לי הנאה צרופה בכל רגע. המעברים בין השקפת עולמם של הגיבורים, גם לאחר שהסיפורים התאחדו, הכניסה העמוקה להתלבטויות שלהם, ובמקביל תיאורי המסלול והמקומות לאורך שביל ישראל, השינויים שעברו עמיחי וגיורא במהלך המסע שלהם בשביל במקביל למסע הנפשי שלהם, התפקידים המיוחדים והמשמעותיים של כל אחת מהדמויות בספר (כולל סופי), כל אלו הוסיפו להרפתקה שעברתי במקביל להם (לגיבורי הסיפור)….בזאת אני מודה לך, אישית, על שפגשתי אותך בחנות הספרים (צומת ספרים בכרכור) ונתת לי לעיין בספר (אפילו נתת לי את המשקפיים שלך כדי שאוכל לקרוא את התקציר), והצלחת לשכנע אותי, בלי הרבה מילים, לקחת את הספר. הרבה זמן לא נהניתי בצורה כזו חווייתית מספר.
איריס אליה כהן –
וואו! באמא שלי. איזה ספר מעולה! איזו סופרת מעולה! כשקראתי את התקציר של הספר, שאני חוששת שלא הייתי מגיעה אליו אלמלא הייתה נירית הלבני חברת פייסבוק שלי, והעורכת המעולה, שלומית ליקה, גם היא חברת פייסבוק שלי, חשבתי לעצמי, סיפור על הליכה לאורך שביל ישראל? סיריאסלי? איך סופרת צעירה מעזה להיכנס לנעליו הענקיות של גרוסמן… אבל תקשיבו, זאת דוגמא קלאסית לספר שכל הכוח שלו הוא באיך, ולא במה. כתיבה יפהפיה, חכמה, מדוייקת. דמויות אמינות ומפותחות ברמה מעוררת קנאה. באמא שלי, וואו ממש!
דרור שגב –
קראתי לאחרונה כמה ספרים ואחד מהם הוא "מאחורי כל זה" שבעיני הוא ספר מצוין. ספר ישראלי כנה ונוכח. קראתי את הספר במשך בכמה ימים בשעות הלילה כשאני נזרק במיטה והמזגן עושה לי טוב. בעבודה קראתי אותו בהפסקות ולפעמים גנבתי לי שעה בבית קפה (שזה הכי אהוב עלי)…אף פעם לא קראתי ספר של אותה סופרת. אבל היא כותבת נהדר, מדגישה את הקיים, מציפה את הרגש ונוגעת בשפה בחלקים הכי ישראלים שלנו. ואז גיליתי שהיא חברת פיסבוק שלי ושהיא גם סופרת עצמאית שמשקיעה המון בחשיפת הספר לקהל. קודם כול אני כבר בעדה ביג טיים. הרצון להיות ולחשוף את המילים שפעמו בך הוא נפלא בעיני ובתוך בליל הספרים שיוצאים זה חלק משמעותי. והספר כל כך טוב ושווה, המסע הפנימי והחיצוני של הגיבורים הוא חלק מהמסע של כולנו בדרך כל שהיא בפרק חיים. ובמשך הספר הדהד לי באוזניים פסקול מוזיקאלי של אהוד בנאי שנתן לספר עוד ועוד סימנים. לכו לקנות . כדאי
רות לוינסון –
לנירית הלבני היקרה שלום רב, חברתי הטובה מנוער, נאוה לוין, שלחה לי את ספרך "מאחורי כל זה" כמתנת יום הולדת (80) וזו הייתה אחת המתנות היפות ביותר שקבלתי. כל כך אהבתי את הספר, וכל כך נהניתי ממנו, עד שמיד המלצתי עליו בחום לבעלי גבריאל (גבי), וגם הוא קרא אותו בהנאה רבה. מכיוון שאנו כבר לא נצעד בשביל ישראל, לצערי, קיבלנו הזדמנות לעשות זאת דרך ספרך, והוספנו לידע בעזרת התעמקות בקטעי השביל בגוגל. התיאורים המפורטים שלך, בשפה עשירה ופיוטית, הפעילו את הדמיון שלנו, כך שגם אנו חברנו לגיורא ועמיחי בהליכתם, ואהבת ארץ ישראל שלנו חברה לזו שלך. מכיוון שגבי ואני חובבים גדולים של כלבים, הצירוף של סופי להליכה הוא מקסים בעינינו. תיאור הנפשות הפועלות בספר כתוב בכישרון רב, והן ממש מגיחות מבין הדפים, וניצבות אל מול הקורא אמתיות וחיות, על כל לבטיהן והבעיות שלהן. יש רצון לעזור להן, אך כשההכרות איתן הולכת ומעמיקה, מבינים שהן בעלות אופי חזק, דבקות באמונתן, ושולטות בגורלן. גם אני מעריצה של המשורר יהודה עמיחי, קראתי את שיריו, וזכיתי להכיר אותו, כשהגיע להרצאה בספריה ברחובות. השילוב של שיריו הנהדרים בספר הוא ערך מוסף נפלא. גבי ואני מודים לך על העונג והחוויות שעורר בנו ספרך.
עמיחי אזולאי –
נירית שלום וערב טוב, לפני מספר שבועות נכנסתי בבוקרו של יום שישי לחנות צומת ספרים בביג באר שבע. את היית שם והצעת לי לרכוש את ספרך "מאחורי כל זה" – ורכשתי. לפני מספר ימים סיימתי לקרוא אותו ומצאתי לנכון לשתף אותך בחווייתי מקריאתו. אז ככה- שאפו על ספר נהדר, הספר פשוט מצוין -נהניתי מאוד לקרוא אותו, הדמויות עמוקות, מעניינות- מתוארות ברגישות אותנטיות ובמינונים נכונים… שמח שנחשפתי לסופרת כה טובה.
יעל גור –
סיפור אנושי, עלינו, הישראלים, כתוב להפליא, אמין, מדויק, נכנס אל הלב, ומלווה בשורות משיריו של יהודה עמיחי, פס הקול של חיינו כאן. ממליצה ביותר.
אוהד מנהל מכינת בית גוברין –
נירית יקרה. שבוע שעבר סיימתי את הספר. מעבר למפגש הנחמד עם המכינה אני רוצה להודות לך על הספר הנפלא (שעכשיו אשתי קוראת) הרבה זמן לא צללתי כך לקריאה וזאת היתה לי חוויה מרעננת ומשמחת. תודה ענקית…
עינת שמשוני –
"מאחורי כל זה" הוא תענוג ספרותי מופלא. 373 עמודים של כתיבה רגישה, אמתית ומדויקת. אין מילה מיותרת אחת בכל הספר הזה. למרות שהעלילה מזמינה נפילה לרגשנות קיטשית ולקלישאות של יחסי חילונים-דתיים, נירית הלבני לא נופלת באף אחת מהמלכודות האלו והדמויות שלה הן מלאות, מורכבות ואמינות. היא מכניסה אותנו לעולם שלהן באופן הכי עמוק מבלי להיות מציצנית וזו בעיניי גדולה של סופרת. שמו של הספר מתכתב עם ספר שיריו של יהודה עמיחי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" ולא בכדי. לספרו של עמיחי תפקיד משמעותי בעלילה והספר שזור בשיריו, שזה בונוס נפלא. ניכר שנעשתה עבודת תחקיר מעמיקה ויסודית בכתיבת הספר.
איילת גייר –
ברגעים אלו סיימתי לקרוא את הספר שלך. מוחה את הדמעות. בערך לקראת האמצע של הספר הבנתי והרגשתי שעם כל דף שאני הופכת אני מצטערת כי לא רציתי שזה יגמר. והתקמצנתי לקרוא אותו כדי שלא ייגמר לי. אבל כמו הסוף הידוע מראש של גיורא כך גם אני העברתי דף ועוד דף וידעתי איך זה יגמר בסוף. נהניתי. נסחפתי התרגשתי. שני המסעות דיברו ונגעו בי. בכ"כ הרבה מקומות בגוף בפחדים בכמיהות. לדעתי כבר שנה לא קראתי ספר. מעומס מלחץ מיותר מידי סדרות במקום. והיה לי לעונג לחזור לקרוא אותך. תודה
שרון רשב"ם פרופ –
…הצלחת לצייר לי תמונה כל כך אנושית ואמינה של טיפוסים שאני מכירה, על רקע נופים שכל כך ידועים לי. לא גלשת לדביקות, נשארת נאמנה לכל דמות שיצרת, ולקחת אותי לטיול בשבילים שהלכתי בהם והפגשת אותי עם אנשים שאני מכירה טוב, חלקם אפילו לא סובלת, וגם שם הפחת רוח חיים ונתת זכות קיום לתכונות פחות אהובות כי היתה להן סיבה, הדרך בה גדלנו כולנו, בה גדלו הורינו… כמה יפה כתבת, כמה אהבתי את הספר. תודה.
דרור חריש –
קראתי החודש את 'אל תגידי לילה', 'מיכאל שלי', 'קוצר רוחו של הלב' ואפילו את 'שלוש' של משעני. הספר שלך נירית שבה וריגש אותי עד דמעות!…. האמת והאמינות של הסיפור, המסע, הנופים והדמויות פשוט נוטפת מכל שורה וגם מבין השורות. ראי אדמה היה ממש טוב – מאחורי כל זה, נפלא! מחכה לבאות… השביל שלך הוביל אותי ערב ערב למחוזות אחרים ולמסע שונה ומרגש שבחלקו העלה בי זכרונות…
יאיר נורדן –
לפני כשלוש שנים פנתה אלי סופרת שרצתה לכתוב ספר שהגיבור שלו חולה ALS . היא רצתה ללמוד על המחלה כחלק מהתחקיר לספר. כשנפגשנו התברר שהגיבור השני של הספר הוא בחור דתי בוגר מכינה קדם צבאית אז התחברתי לספר גם מהצד הזה. מאז הפגישה, מדי פעם קבלתי ממנה שאלות בווטס אפ, שאלות על המחלה וגם שאלות שנוגעות לעולם של הדת וההלכה והאמת שממש נהניתי מזה. היא יוצרת יש מאין, בוראת על הדף עלילה שנמצאת לה בראש ואני שותף, אמנם קטן אבל בכל זאת, לפלא הזה שנקרא כתיבת ספר. לפני שנה בערך הסופרת שלחה לי את הסקיצה של הספר, קראתי ומהר מאוד התאהבתי, נקשרתי לגיבורים וכל כך אהבתי את הספר שכבר חיכיתי שייצא. הבוקר קבלתי מהסופרת תמונה של הספר, היא כתבה לי שבשבוע הבא הספר יוצא לחנויות ושלפני כן היא רוצה שניפגש על כוס קפה ונסגור מעגל. התרגשתי. נירית, יצרת ספר מרגש ומקסים! סיפור על מסע משותף וחיבור לבבות שכל כך חשובים לנו. לא יכול לחכות כבר לקרוא אותו שוב, והפעם כספר גמור.
נעה אלישיב –
שלום נירית, זאת נעה אלישיב אשתו של נתנאל. רציתי להגיד לך שקראתי בשקיקה את הספר "מאחורי כל זה" שכתבת. אני לא מספיקה לקרוא הרבה ספרים בגלל שיש עלי עומס גדול אבל הספר שלך שבה את ליבי. קודם כל הרעיון של ליצור מפגש בין דתי וחילוני מאוד קסם לי, ובנוסף הרגשתי שאת מאוד מבינה את העולמות של הדמויות שבחרת לכתוב עליהם. כתבת בכישרון רב וממש דייקת בניסוחים ובשיח, זה היה מאוד אמין. גם העלילה שבסיפור הייתה ממש מעניינת. בקיצור נהניתי!
יעל גרשון –
…טוב, בעצם רציתי להגיד שכל כך נהניתי מהספר….שזה לא קורה לי כל כך הרבה…הכתיבה הייתה נעימה, זורמת , קולחת אבל ממש לא סתמית או רדודה. היה המון ידע, החיבור לשירה של עמיחי ממש חיברה אותי, ובכלל הספר "נטף" ארצישראליות כמו שאני אוהבת, ומרגישה בבית. התרגשתי כל כך בסוף הספר, שהדמעות מלאו את עיני….מקסים, מקסים מקסים!…אני מרגישה שהצלחת להעביר אלי בספר את המחשבות והפחדים האישיים שלי (בטח של הרבה מאיתנו), ממש להזדהות ולראות פה ושם את עצמי בדמויות. המקומות שציינת, חיברו אותי בצורה חד משמעית לכאן ועכשיו, לסיפור לספר למקום…זה היה חזק מאד! והסוף, הסוף לא היה אמריקאי, היה מאד מציאותי, מעניין, ומבחינתי מפתיע, לא הצלחתי עד הסוף לדעת מה את עומדת לעשות עם גיורא. מעבר לזה, שראיתי שאני מתקרבת לסוף הספר, אך רק מחצית מהדרך עברנו….תהיתי האם גיורא מפסיק כאן וחוזר הביתה, או פשוט קורה משהו לפני זה….אפרופו טבע, ובעיקר בימים אלה, שהוא כל כך לא נגיש לנו….הצלחת להנגיש לי אותו דרך הספר, התיאורים, והרבה מקומות בהם הייתי, וחוויתי חלק מהדברים. (האוטובוס במנרה שצבוע בצבעי שביל ישראל, אנחנו גם צילמנו אותו…הפרות או הפרים המפחידים במהלך השביל והפחד מכלבים שרודפים, נובחים….) …דבר אחרון שחשוב לי לציין, החיבור של סופי לסיפור היה מופלא בעיני…ראשית גם אני התחברתי והתאהבתי בה ממש…וזה היה מקור נהדר לייצור אמפתיה. גם של הגיבורים עצמם, אחד לשני ואח"כ עם אנשים נוספים….הייתי רוצה לפגוש אותה….
עמרי חולדאי –
יצירת מופת, לא מוצא מילים פחות דרמטיות. התרגשתי, ואהבתי ושמחתי ובעיקר בכיתי. הרבה. גיורא ועמיחי…איזה חברה. כבר יומיים הם איתי, בכל רגע. האומץ להתעסק בהבדל בין פטריוטיות ואהבת הארץ, לבין לאומנות משיחית. נדמה לי שאמרת שזה ספר עצוב, או סיפור עצוב, בעיני זה ספר שמח ומרגש. תודה על חוויה מדהימה.
הראל טיקטין –
…והפעם הזו, היה זה ספרך "מאחורי כל זה". אחרי חצי שעה קריאה, הנחתי את הספר בצד ואמרתי למירי שאני חושב שאני רוצה לעשות את שביל ישראל…. אבל הזרע הוטמן ואולי כבר החל לנבוט. ומאז בימים שחלפו, תוך כדי קריאה (איטית, כדי לא לסיים) הרעיון הולך ומתגבש. הספר נגע בי במקומות מיוחדים. באהבת הארץ שלי, באהבת הטבע, התשוקה למרחבים ולחירות, ובמחלה הזו של הצבת אתגרים פיזיים. סיימתי את הספר דומע …חשוב היה לי לכתוב לך תודה על הספר. יש מרחק טבעי בין הקורא לבין הסופר, וחשבתי שראוי אולי לעתים לגשר על המרחק ולהזכיר שבשני הקצוות מתקיימים אנשים אמתיים. המספר והקורא. שוב תודה. הספר שלך נוגע ורגיש וחכם ונהדר.
רחל פארן –
מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים. כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו….רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין. אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה. אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו. הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי. ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.
איל גביש –
מסיים עכשיו פחות מ 36 שעות של מציאות מקבילה. מציאות של קסם המצוי בין דפים דקים ושטוחים שמגלמים בתוכם ריחות, טעמים, תחושות גוף ונפש. תודה על חוויה מרתקת וסוחפת שגרמה לי לסייר שוב במחוזות ילדותי, בגרותי ודמיוני. בכישרון יוצא דופן הצלחת לגרום לי להרגיש את כאבי הרגלים במסע המתמשך, את הרצון לשפר את עולמנו ולהתרפק על עברנו. תודה על חוויה וכשרון יוצאי דופן.
אילה קריזל –
עונג גדול היה לי לקרוא את הספר הזה. ספר שהוא בו זמנית ישראלי וארצישראלי, כזה שממלא בנופים, באנשים, בוויכוחים ובמעשים שמרגישים כל כך שלנו….כמובן שעלתה לי לראש אורה של דויד גרוסמן מ"אישה בורחת מבשורה״ ואכן יש נקודות דמיון מסוימות. גיורא גם הוא בורח, בורח ממחלתו ומההתמודדות המשפחתית איתה. השביל נתפס בשני הספרים כמקום מוגן, בטוח שמאפשר זמן עיבוד ומחשבה כשהעולם הרגיל מחכה בחוץ (כן, החוץ של השביל הוא הבפנים המוגן) וכמובן התיאורים של הנופים, האנשים והמקומות שמאפשרים לכל קורא להרגיש את הטיול בזיכרונו וברגליו. אך כאן למעשה מסתיים הדמיון מאחר ולכל ספר שביל משלו עם סימונים שונים. מרגשת ויפה הבחירה של הלבני בשיריו של יהודה עמיחי כחוט מחבר בין העולמות של גיורא ועמיחי. ספר שירים של עמיחי שעובר ביניהם במהלך כל הטיול מאפשר הבנה וקשר מעולם של יצירה ורגש ששניהם אוהבים ומעריכים. הסוף, אל תדאגו לא אעשה כאן ספויילרים, מאד מצא חן בעיני. אני רגישה לסופים צפויים, קיטשיים או אובר דרמטיים והסוף כאן הוא משובח בעיני. אז קחו תרמיל ומקל או ספר וכוס תה וקראו את הספר המצוין הזה.
איתן בן אפרים –
גרמת לי אושר גדול לקרוא אותו, נהניתי לאורך כל הקריאה והייתי מרותק מהמילה הראשונה ועד האחרונה, ריגשת אותי באופן בלתי רגיל. כל כך התחברתי לסיפור ואני חייב להגיד שמבחינתי האישית כנראה לחצת על כמה נקודות נסתרות ובמקומות מסוימים זלגו הדמעות מעצמן.
איתן גל –
סיימתי השבת –לאחר כשבוע לקרוא את ספרך. אהבתי את אהבתך לגיבורי הספר. לארץ שלנו ולנופיה. לכבוד שאת רוחשת לחובשי הכיפות שבינינו – ולתיאור המחלוקת הקיימת. לא צעדתי את שביל ישראל – עשיתי את חלקו הצפוני מהחרמון ועד דגניה באופניים – תיאורי המקום שלך מדויקים מחד וציוריים ומקסימים.תודה על שבוע של הנאה…
לימורי בלאל –
מאחורי כל הספר הנפלא הזה מסתתרת הסופרת נירית הלבני שהטיבה לכתוב ולתאר את החברה הישראלית על פניה, את הניואנסים בין חילוניות לדתיות, ההתמודדויות, הקשיים והלבטים העומדים מאחורי כל זה במסע המרתק בשבילי ישראל….ספר נפלא המתאר את הנוף הישראלי בכתיבה מרתקת ומיוחדת, שאפו לסופרת נירית הלבני, ממליצה מאד!
אריק בלום –
אני ממליץ בחום על הרומן המרתק והמורכב הזה, שמעורר מחשבות על נורמות חברתיות, על מורשת ועל האפשרות להטיל ספק בדברים שהתקבעו במדינה וחששות לעתידה…הספר מומלץ גם לכל מי שאוהב להתהלך בארץ הזו, והוא סוקר בהרחבה את חווית ההליכה במסלול "שביל ישראל" מצפון ועד דרום. הספר הזכיר לי אמירה חשובה של ויקטור הוגו, שהיא להערכתי בסיס לאהבת ישראל ואחדות בעם מפולג: "אין לך דת טובה כסובלנות".
שרית פליין –
״מאחורי כל זה״ הוא ציטוט של שורה משירו של עמיחי: ״מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול״ ומאחורי ספרה של נירית לבני מסתתר לב גדול ורגיש. ״מאחורי כל זה״ קולח ודינמי כמו טיול בשביל….הסיבה לשני הדברים האלה היא הכתיבה של נירית הלבני. היא חיה, מדויקת, אמינה, מפורטת במידה הנכונה עד שהרגשתי שאני שם ממש. ״מאחורי כל זה״ הוא ספר ישראלי מאוד. יש בו דתיים וחילוניים, קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים. מכינה קדם צבאית וכמובן יהודה עמיחי הנפלא. יחד עם זאת גם אם הספר יתורגם ויקרא אותו מי שאינו מכיר את ישראל הוא יהנה ממנו, כי פערי תרבויות ומסעות נפשיים וגאוגרפיים הם נושאים כלל אנושיים. סיימתי את הספר בדמעות, אבל סלחתי לכותבת:) כי יותר מכאב ועצב יש בו חמלה ואהבה.
שיר אל נקדימון –
ואוו. איזה ספר. ואוו. סיימתי אותו הלילה קצת לפני חצות והתאפקתי לא לכתוב לך ולהעיר אותך. אז כתבתי אבל שלחתי כעת. כמובן שבכיתי בסוף. כאילו נפרדתי מחבר שכבר הכרתי ואהבתי. איזו זכות לקרוא ספר כזה לאחר ששמעתי את הסיפור ממך. איזו זכות להכיר את הסופרת. כמובן כמובן חשבתי על מה שסיפרת בתחילת המפגש שלנו, חשבתי על אבא שלך ועליך ועל ההכלה שלך והקבלה שלך את מה שעשה, דרך גיורא. אז יצא שאני קצת מאוהבת בגיורא ובעמיחי וכמובן בסופי. תודה על הכתיבה שלך ותמשיכי תמשיכי לכתוב.
רבקה פיקסלר –
אהבתי בספר את השפה הקולחת והבהירה ובמיוחד שהסופרת שאינה מהעולם הדתי (אני כן) מכבדת את גיבוריה, עשתה עבודת תחקיר רצינית ומקיפה. יצרה דמות אמיתית ומשכנעת של צעיר דתי. לא נכנעה לסטיגמות. כמו כן דמות הגבר שגם לו יש דת משלו. הקשר שנוצר ביניהם מורכב ומרגש….
דוד מתן –
…אני קורא די הרבה ספרות. נדיר ביותר שדמויות הן כה אמתיות, בעלות עומק ורגש. בתור דתל״ש הייתי המום מהתיאור המדויק של המפגש בין תמר ועמיחי. למדתי על נישואין, על ההתמודדות עם מחלה ויכולתי לראות ממש במו עיניי את נופי השביל. העלילה שמשכה אותי מעמוד לעמוד….
דני גספר- אדמו"ר שביל ישראל –
שלום נירית, קראתי בגמיעה אחת, את ספרך החדש 'מאחורי כל זה'. מאוד נהניתי מכישרונך הספרותי, אותו הצלחת לשלב בהתלהבותך האישית מהיחשפותך ל"טרק הלאומי שלנו..".כפי, שעשה דויד גרוסמן, אשר רתם את פלטפורמת 'שביל ישראל' כשלד לספרו אישה בורחת מבשורה…את, הצלחת לעשות זאת בדרכך שלך, באופן לא פחות מוצלח, לדעתי. כאחד ממתכנני השביל, ממסמניו והמחזיק ב'שיא העולמי' של הליכה מלאה 17 פעמים לכל אורכו (השנה, אני שואף להוסיף עוד צמד סיומים), אני מברך, על כל יוזמה החושפת את ה'מפעל' הנהדר הזה, בפני כמה שיותר חובבי הנופים הנפלאים והמגוונים של ארצנו. אלה שאין ביכולתם לטייל בהם באופן פיזי, נהנים ל'שייט' דרך תיאורים ספרותיים מרשימים, כפי שבאים לידי ביטוי ביצירתך השנייה. כל מטייל, המשלים את מסעו בשביל ברצף או ב'תשלומים, לאורך מספר שנים, מעשיר את מבנה אישיותו ומגיע לתובנות מיוחדות אליהן, קשה מאוד להיחשף בחיינו היומיומיים השוטפים. במהלך 25 השנים, בהן קיים 'שביל ישראל', הובלתי מאות רבות של מטיילים, ברובם מבוגרים (חלקם, לצערי, כבר אינם עמנו כיום), אשר ראו בהשלמת משימת הטיול, כאחד משיאי חייהם! ועובדה זו באה לידי ביטוי גם בספרך בצורה מרשימה. יישר כוחך!
שירה סובל –
…זהו ספרה השני של הלבני והיות שלא קראתי את ספרה הראשון לא ידעתי למה לצפות והופתעתי לטובה. מאוד. הספר קריא, עמוק, מרגש ונוגע בנימים החשופים של הנפש.
אני לא בטוחה אם מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, אך אין ספק שמסתתר כאן ספר מצוין וסופרת שראוי להכרה ולקריאה.
סוניה קטלן –
כמתנה לכל אוהב קריאה מגישה לנו הסופרת נירית הלבני ספר מלא באנושיות, חמלה, חברות, אהבת ארץ ישראל, אהבת אדם ואהבת האדמה. בשפה עשירה ונוטפת חן שוזרת הסופרת חוליה בתוך חוליה עד אשר משלימה את בניית שרשרת המאורעות ומגיעה אל סוגר השרשרת שהוא סוגר העלילה. … באהבה התחברתי אל השניים ואל סופי אשר אימצה את עמיחי וגיורא למד לאהב אותה, אני מתבוננת בהערצה איך נבנים היחסים בין השניים, כיצד למדו לחלוק את מחשבותיהם והרגשותיהם "שני גברים שונים לחלוטין ושביל ישראל אחד שיחבר אותם זה לזה, צעד אחרי צעד", נהנית מהנוף הנגלה לעיני ומתאהבת כל יום מחדש מהארץ היפה שלי. לא בכדי בחרה הסופרת להכניס לתרמילו של גיורא את ספר שיריו של יהודה עמיחי, שאבד לו בגשם ביום הצעידה הראשון ונמצא לאחר מכן על ידי עמיחי הצועד.
לאורך כל הספר מובאים ציטוטים מתוך הספר, כמו כן שם הספר לקוח מתוך אחד מספריו "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" הסיבה היא ששירו של יהודה עמיחי מדברים על מלחמה, אהבה, אלוהים, ילדות הזמן והארץ, כמו כן ישנו מסר של הקשבה ושל הבנה הדדית. כל המוטיבים האלה שזורים לאורך העלילה, הן בסיפורו של גיורא והן בסיפורו של עמיחי. אהבתי את הקריאה מסיבות רבות, מהשפה הרהוטה, מבחירת הדמויות, מרקע העלילה האנושית ומהתפאורה סביב העלילה. ממליצה בחום רב ומבטיחה הנאת קריאה.
לי יצחק –
סיימתי לקרוא לפני כמה ימים ולא מפסיקה לחשוב כמה הסיפור נוגע בחיבוטי הנפש וכמה שנראה שהמרחק והשוני בין כולנו גדול למעשה אין אפילו רווח קטן במקום שכולנו מתגעגעים, מייחלים וכמהים אליו. כבר בקריאה בעמודים הראשונים אני מקבלת סימן של ד"ש מויוי גריס חברתי ז"ל שבנה יובל הוא מלאך שביל ובמקור הוא מערד. זה כבר ריגש אותי ועוד בהמשך התרגשתי מגילויי האהבה בין רות לגיורא ובין תמר ועמיחי, אהבה בוגרת מול אהבה צעירה ואיך שני הזוגות פועלים במישורים שונים אבל לטובת חיבור הלב, עם המון תמיכה הדדית. את הסיפור מלוות שורות שיריו של יהודה עמיחי, אני קוראת, מתרגשת ולומדת איך גם הגברים הקשוחים ביותר לומדים לוותר, להפגין אהבה ולדעת לקבל עזרה. כמעט, כמעט החלטתי לעשות גם אני את שביל ישראל…
רחל הימן –
את היום הזה ביליתי בשביל ישראל. לא הממשי אלא המטאפורי או מוטב לומר הספרותי. לפני שנים הייתי שם עם אורה ואברם שהותירו אותי חסרת נשימה, הפעם הצטרפתי לגיורא ועמיחי ולבי יצא אליהם. זוהי הליכה שהיא גם פרידה וגם כניסה לעולם. הליכה שמחברת בין שתי דמויות שהן שתי תרבויות האחוזות זו בזו. חקלאי בשנות השישים שלו, שבגופו מקננת מחלת ה A.l.S צועד לצד חייל דתי משוחרר (וכבול). שניהם, גיורא ועמיחי, עושים את שביל ישראל כמסע ולא כמרוץ. במסע הזה יש התבוננות, יש כאב, יש אהבה, יש החמצה ויש כן יש תקווה. אז ביום הזה שבו לא הצלחתי לעשות כלום, חוץ מלספור כמה פעמים שמעתי את המילים מכה ויד קשה, וודאי לא לכתוב – אני שמחה על מתנת הקריאה הזו, תודה…
שלמה גל –
לנירית שלומות, מן הסתם לא תזכרי את פגישתנו הקצרצרה בחנות "צומת ספרים" ב"שבעת הכוכבים" בהרצליה לפני כמה שבועות. שם ניגשת אלי וניסית כמעט בלחש ועדינות לא "שיווקית" לעניין אותי (כמו גם אחרים) , בספרך החדש "מאחורי כל זה". מאחר ששידרת תערובת של נועם וצנעה המהולים בסקרנות שהתעוררה בי , ומאחר שאני חובב ספרות מושבע, נענייתי מיד לפנייתך ורכשתי את הספר (ואף זכיתי בהקדשתך). כעת לאחר שסיימתי את הקריאה בו וניחוחות ארץ ישראל הטובה והיפה ובמידת מה גם הנוסטלגית עדיין איתי – בעקבות תאורייך ושפתך הבהירה והעשירה , רציתי להודות לך מקרב לב על החווייה שהענקת לי , ועל עצם הסיפור הנוגע ללב ולומר לך שבראת יצירה של ממש. מעניינת, מלמדת ומהנה את קוראיה …מודה לך מקרב לב, ושולח לך איחולי הצלחה בהמשך בכל אשר תלכי ותכתבי. בחושי הנסתרים אני משוכנע שעוד צפויים לך – כמו לקוראייך – עוד ימים ספרותיים יפים ביצירות העתיד שטרם נבראו.
יעל כרמי –
כשקראתי את ספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה', שם נושאת גיבורת הספר, אורה, על גבה, אהוב ישן, רציתי להעמיס תרמיל על גבי, לקחת מקל ולצאת לשביל ישראל…כאן, ב'מאחורי כל זה' רציתי לחכות להם, לגיורא ועמיחי בבית.עם מרק חם, לחם שאך זה יצא מהתנור, שמיכה להתכרבל בה ושירים עבריים. את הספר סיימתי בדמעות ומייד שלחתי וואטסאפ לנירית. בכיתי על גיורא. על אשתו ועל בנו, שרחק ממנו, ובחר בעיר ובקריירה של עו"ד והחליף את מדי העבודה הכחולים והנעליים הגבוהות בחליפות, ובסוף הספר, פתאום, כמו מראה רחוק ושקוף מהר גבוה, מצטרף אל אביו בחלק מהמסע….הספר כתוב באהבה, בשפה נהדרת ולכל אורכו שזורים שירים של יהודה עמיחי. הספר היפה הזה מלא בחסד וחן, באהבה, בחמלה ובדמויות בלתי נשכחות שהן ארץ ישראל כולה.
יעל הורביץ –
סיימתי הבוקר את הספר עם דמעה אחרי שקראתי אותו בנשימה עצורה ונרגשת… התחברתי לדמויות, אהבתי את הכתיבה וראיתי עצמי בשביל ובנופי הארץ שלנו.
חגית בן חור –
הספר "מאחורי כל זה" מדבר על מסע חוצה ישראל אבל גם על מסע של קירוב לבבות בין חילונים לדתיים. זהו ספר על נשמה וגוף, על חומר ורוח, על פחד ואומץ לחיות את החיים במלואם ועל קבלת האחר. בשפה יפה ומרגשת מתארת הסופרת נירית הלבני מארג של חיים שלמים ועל בחירות ודילמות שאנחנו נאלצים להתמודד עמם. נהנתי לקרוא על מסלולים בצפון בהם טיילתי בעבר עם בן זוגי כשהיה גר בקיבוץ נאות מרדכי, סמוך לקרית שמונה. אהבתי את המסר הרגיש שיש מאחורי הספר שנוגע ב"נוף" הארץ ישראלי שכולנו מכירים ואוהבים.