מאי 1991
חלק ראשון: אביטל
פרק ראשון
ממקום מושבה על עץ הפיקוס הגבוה שעמד בקצה החצר, יכלה אביטל להשקיף ללא קושי על קבלת הפנים החגיגית. מימין עמד ביתם של הוריה, מטפס עקשן מכסה את הטייח הכבד שעל קירותיו, שולח ענפים ירוקים גם אל תוך החללים הפנימיים. בבוקר בר המצווה של איתן אחיה, הנץ לפתע ענף ירוק מסדק בקיר שמעל המיטה שלו. תוך ימים ספורים צמח השיח וגדל, עד שנפל ונשרך ברווח שבין המיטה והדלת. אמם נלחמה בענף הירוק וקיצצה אותו בסכין בחמת זעם, מתלוננת על הבית ששונא אותה מיום שעברה אליו ככלה צעירה. "מה אכפת לך, אימא?" הפציר בה איתן להשאיר את הענף שלקראת סוף הקיץ כבר הגיע עד לרצפה ועם בוא החורף התייבש ומת.
להפתעתם של בני הבית, כעבור שנה בדיוק, חזר הענף הצעיר ומצא את דרכו פנימה לתוך הבית בדיוק באותו המקום אלא שעכשיו כבר התפצל לשניים והיה עבה וירוק יותר. מאז, בכל שנה, היה הבית שולח לאיתן מתנת יום הולדת שהלכה וגדלה ומפעם לפעם ונוספו לה עוד ענפים ועוד עלים, עד שביום הולדתו השמונה עשרה, ערב גיוסו לצבא, התלוננה אמם כי החדר כבר נראה כמו חממה, ואביטל צחקה ואמרה ש"זו הדרך של אלוהים לשלוח לאיתן פרחים ליום ההולדת".
עכשיו הסבה את מבטה לכיוון חלון חדר השינה שלהם. שלוש שנים עברו מאז דרכה כף רגלה בפעם האחרונה בבית הזה. בשעת בוקר מוקדמת, כשחושך דליל עוד עטף את הגדרות מסביב, התגנבה אל המושב. את מכוניתה החנתה רחוק, ליד מגרש הכדורסל, וצעדה ברגל לכיוון בית הוריה. השער היה פתוח כמו תמיד ובאור הבוקר הראשון חמקה מגושמת לעבר העץ הגדול. על כתפה היטלטל תרמיל שהכינה בתחילת הלילה, ובו בקבוק מים לשתייה ושני כריכים. בהודעה במשיבון אמרה רוחה, אחותו של אביה, כי קבלת הפנים תתחיל בתשע בבוקר, "בראנצ' את יודעת, לא משהו פורמאלי. בואי אביטל, זו תהיה הזדמנות לפתוח דף חדש", שמעה את התחינה בקול דודתה. ארבע שעות על העץ לפני שהכול יתחיל, חישבה לעצמה את הזמן כשנבט הרעיון במוחה בפעם הראשונה. ארבע שעות ועוד שלוש של כל קבלת הפנים, איך היא תחזיק מעמד שם על העץ כל כך הרבה זמן? ומה יקרה אם מישהו יראה אותה? הרעיון כי תתגלה שם פתאום, יושבת על העץ כמו אורחת לא קרואה, מביטה מלמעלה על אירוע שאליו לא הוזמנה, המבט בעיניו של איתן, משיכת הכתפיים המתנשאת של סוזן… אביטל דחקה את המחשבות אל ירכתי מוחה. אף אחד לא יגלה אותה.
עץ הפיקוס ששתל סבה במרכז הדשא היה מקום המקלט שלה ושל איתן מיום שלמדו לטפס. בין ענפיו הרחבים לבלבו וקמלו כל תמונות ילדותם. שם היו מכינים את שיעורי הבית שלהם, מתווכחים מי ירד להביא את העיפרון שנפל, עד שאיתן חיבר חצי בקבוק פלסטיק לאחד הענפים ומילא אותו בעפרונות מחודדים. שם ערכו פיקניקים סודיים של ענבים ועוגיות שוקולד שסבתא מרים הייתה מגניבה להם למעלה בלי שאימא שלהם תראה, שם קיצר איתן את שמה מאביטל לבטי ומאז דבק בו ולא הרפה. משם ראו את אבא שלהם מפלס דרכו דרך הכרמים כשחזר מאחד המבצעים של מלחמת ההתשה. "הם ישבו על העץ וחיכו לך כל יום אחר הצהריים במשך חודש" שמעה את אמה מספרת לו בערב, אחרי שההתרגשות שככה והבית התפנה מאורחיו ושניהם הושכבו במיטותיהם לישון. הם היו בכיתה ב' והגאווה שחשו כשהמורה סיפרה איך מדינת ישראל מנצחת שוב ושוב את כל אויביה למרות שאנחנו מעטים כל כך והם רבים, גאתה. "אז למה לאבא לוקח כל כך הרבה זמן לחזור?" שאלה את אמה, וכשהגיע סוף סוף, צועד במדיו המאובקים, כמעט צנחה מהעץ מרוב התרגשות ורצה אליו יחפה אחרי איתן, שהיה מהיר יותר והגיע אליו ראשון.
טל הלילה ליחך כעת את קרסוליה החשופים ודבק בקצות מכנסיה הרחבים. ריח הפריחה מילא את אפה ואביטל החניקה התעטשות. האביב תמיד מצא אותה לא מוכנה ועיניה היו מתכסות מסך חול שהיה עובר רק עם בוא הקיץ. אור קטן דלק בחדר האמבטיה שפנה לכיוון החצר, ואביטל ידעה שאמה שנהגה לקום מוקדם תפתח בקרוב את דלת המטבח ותשחרר את גולדי, כלב הלברדור הזקן החוצה. אותו דווקא הייתי שמחה לראות, חשבה לעצמה, נזכרת איך הגיע אליהם כגור צעיר והפך לחלק מהמשפחה. את לילותיו בילה על הרצפה בין המיטות שלה ושל איתן ובבקרים היה מעיר אותה, לשונו מלקקת את פניה, מבקש שתפתח לו את הדלת. גולדי יזהה אותי מיד, חשבה ומיהרה להושיט את רגלה אל הקרש שהתקין איתן על גזע העץ, בערך בגובה של מטר מעל הדשא, כדי להקל את תנופת הטיפוס.
רק כשהתמקמה למעלה על הענף הרחב, מניחה את תרמיל הגב שלה לצדה, גילתה אביטל כי לבה הולם במהירות. מהתרמיל שלפה בקבוק מים ולגמה לגימה אחת, שומרת את השאר לבוקר שעוד יתנפל עליה בחומו. לפתע התחרטה על הרעיון המטורף הזה, לבוא לכאן ולשבת על העץ כדי להביט מלמעלה בחגיגת הברית של בנו הראשון של אחיה, חגיגה שאליה לא הזמינו אותה, במקום שבו כבר לא הייתה רצויה. אם הם היו רוצים כל כך, עלו שוב דמעות של רחמים עצמיים בגרונה, יכלו איתן או אימא שלה להתקשר בעצמם. מסוזן היא לא מצפה לכלום, אבל מהם דווקא כן. בשביל מה לשלוח אליה את רוחה? חשבה כשנעה באי נוחות על הענף הרחב. אבל הם לא רצו להזמין אותה, הרי זה ברור, המשיכה לטוות את הסיפור שכבר התגלגל במוחה אין ספור פעמים, הרי נוכחותה במקום תזכיר להם את העוול הנורא שעשו לה, את הבחירה האיומה של אמה. אם אבא היה חי, הוא לעולם לא היה נותן לזה לקרות ובעצם, מה זה חשוב, זו הבחירה של אימא שלה. אם בוחנים את זה טוב היא הרי תמיד העדיפה את איתן על פניה. טוב, אולי לא ממש העדיפה אבל ידוע שכל אם אוהבת בסתר לבה, ילד אחד יותר מאחיו.
ממוללת עלה ירקרק בידה נזכרה אביטל במרצה הגבוה בשנה א' בפקולטה לרפואה שדיבר בקורס מבוא לפסיכולוגיה על אהבת הורים לילדיהם. "במחקרים מוכרת התופעה" זכרה את קולו הדק "לפיה אם בתינוק מוטל פגם, אהבת ההורים אליו יורדת. הוכח", הניף את שתי ידיו למעלה, "כי ילדים שנולדו עם פגמים חיצוניים כגון כתמי לידה נראים לעין, אני מדגיש נראים לעין, לבקנים למשל, נדחים לא פעם על ידי הוריהם עד כדי כך שלעתים הם מבקשים להשאיר אותם בבית החולים". אביטל נזכרה כעת בזעזוע שחשה כשסיפר על ילדה בת ארבע בארצות הברית שנכוותה קשות ממים רותחים ולאחר שטופלה ונותחה נותרו צלקות רבות על פניה, ידיה וצווארה. אמה לא יכלה לשאת את מראה בתה וביקשה למסור אותה לאימוץ. "הוא אמר שעם כל הרפואה המודרנית, עדין אי אפשר היום לאתר פגמים אסתטיים בעוברים, וטוב שכך", סיפרה להוריה בזמן ארוחת הערב. "לדעתו", הוסיפה, "הורים רבים היו שוקלים להפיל את העובר אם היו יודעים למשל שיש לו כתמי לידה חריגים על כל הפנים. לא מזעזע?" היא לקחה לעצמה פרוסת לחם נוספת ומשכה אליה את צנצנת הריבה, מתעלמת ממבטי התוכחה של אמה.
"אפשר לקחת את זה עוד צעד אחד הלאה", הניח אביה את כוס הקפה ששמה אמה לפניו על השולחן בחיוך ופנה לחפש את כלי הסוכר, "מה לדעתך היו עושים הורים אם היו יודעים שהילד שלהם הולך להיות טיפש גמור או לא יוצלח?"
"או סתם מעצבן ונודניק שמן", הרים איתן את עיניו מהצלחת, פיו מלא לחם.
"טוב יש גבול לכל דבר", הסיטה אמה את צנצנת הריבה הרחק מאביטל שהתמלאה לפתע זעם, קמה מהשולחן והכריזה שהיא הולכת לחדרה ללמוד לבחינה ולפני שתפגוש את מבטה של אמה הורידה את עיניה לעבר הצלחת שלה ואספה אותה בדרכה למטבח.
לאט לאט החל האוויר בחוץ להתחמם. בין ענפי הדקלים ששתל אביה בקצה הגינה התרוממה להקת פשושים צווחנית ומרחוק נשמעו מכוניות דוהרות על הכביש המהיר. הכלב של השכנים החל עכשיו לנבוח בעצבנות וכמה עלים מהעץ צנחו אל הדשא הקצוץ שמתחתיה. בחזית המרפסת עמדו בערמות כסאות ושולחנות מקופלים וארגזים של כלי הגשה וכלי מטבח, שהונחו כאן כך שיערה, בערב הקודם על ידי חברה המספקת כלים לאירועים. עוד מעט תתחיל תכונה רבה על הדשא שמתחתיה, שולחנות יפתחו, כסאות יונחו סביבם ומפות צבעוניות יונפו באוויר. בזו אחר זו יגיעו כל חברותיה של אמה, כל אחת נושאת קדרה עם תבשיל כזה או אחר, נשיקות על הלחי, מוזיקת רקע ממערכת הגברה שיחבר איתן למרפסת, סוזן תסתובב בין כולם בשמלה שחורה דקת כתפיות, לא נראית לרגע כאילו ילדה רק לפני כמה שבועות. אימא שלה תזיל דמעה כמה פעמים ובכל זאת תקריא ברכה לאיתן וסוזן ותשלב איזה מוטיב תנ"כי, אולי משהו מפרשת השבוע, ומישהו יגיד מילה על אבא שלה וכמה חבל שהוא לא זכה ואיך דווקא הוא היה שמח לראות נכד שימשיך את דרכו. איתן ילך ליקב ויחזור עם בקבוק יין ששמר במיוחד לאירוע ואף אחד לא יעיז לשאול עליה, כדי לא לקלקל את הרגע ולא לעשות לאימא שלה כבד על הנשמה. כשעלתה המחשבה הזו במוחה הבינה אביטל שזו הייתה טעות גדולה לבוא לפה, ומה היא חשבה לעצמה בכלל וכדאי שהיא תתקפל מפה עכשיו ברגע זה לפני שאימא שלה תפתח לגולדי את הדלת ותצא בעצמה לבדוק שהכל בסדר. אביטל כבר שמה את התרמיל על הכתף וביד אחת החלה לדחוף את גופה כלפי מטה כשדלת המטבח נפתחה וגולדי פרץ בדהרה החוצה, רודף אחרי החתול של השכנים שנמנם בין הכסאות המקופלים על המרפסת ובמזל לא הבחין בה כשטיפסה שוב במהירות והתיישבה בחזרה על הענף.
נולד לי תינוק אביטל, בן בכור. את יודעת שלא הייתי מתנגד גם לבת. גם עם תאומים הייתי שמח. כמונו. אבל הוא בחר לבוא לבד הבן שלי. לא רצה את הסיבוך. רצה את כל תשומת הלב לעצמו. לא יודע למה חשוב לי לכתוב לך את זה, הרי לעולם לא אשלח לך את המכתב הזה.
חזרתי מבית החולים ואני יושב מול המחשב בחדר העבודה הישן של אבא. סוזן עדין בבית החולים, גולדי בחוץ על המרפסת, בטח צד עשי לילה. אימא ישנה בבית שלה בצד השני של החצר. הטלפון שיגע אותי כל הערב, לא הפסיק לצלצל. כל החברה מהיחידה והאגודה החקלאית. האחיות של אימא ורוחה ואמנון. "מזל טוב…כמה הוא שוקל?…איך היתה הלידה…מה שלום סוזן?"
אמנון לא האמין שהייתי בלידה. האמת שגם אני לא האמנתי. נכנסתי רק כי פחדתי שסוזן תעלב. בשכל אני יודע שגברים צריכים להכנס ללידה של הילד שלהם נשים לא צריכות לשאת את כל זה לבד. אבל פחדתי מהדם ותאמת? גם מזה שאני אצטרך לראות את סוזן ככה, את יודעת. דני המ"פ שלי אמר לי שלא בא לו לשכב עם אשתו חודשים אחרי שהתינוקת שלהם נולדה. פתאום היא לא נראתה לו סקסית בכלל. הוא הציע לי במילואים האחרונים להדבק למקום שליד הראש שלה ולא לזוז. ככה אני לא אצטרך לראות את כל הגועל נפש. מילים שלו.
אני מספר לך את זה כמו שתמיד סיפרתי לך הכל. אני יודע שעכשיו היית מסתכלת עלי במבט כועס. אחר כך אולי גם זורקת עלי כרית מהצד השני של החדר. מה אני יכול לעשות? זה מה שהרגשתי, מה אני יכול לשקר? וגם, האמת היא שחלק מזה אני מרשה לעצמי לכתוב כי כמו שכתבתי, אני יודע שאני לא אשלח לך את המכתב הזה.
לפני שנתנו לסוזן אפידורל הוציאו אותי לחדר המתנה. ישבתי שם עם אימא, הסתכלנו אחד על השני. עברה שם רופאה ממש נחמדה ונראה לי שגם אימא וגם אני חשבנו איך זה היה אם היית פה עכשיו. חייכתי כשדימיינתי אותך עם המדים הירוקים, נכנסת לתוך חדר הלידה. היית משתלטת על הענינים, מרגיעה את סוזן. היית אומרת שאת ד"ר ברנשטיין והיית מציגה אותי בתור אחיך לרופא ולמיילדת. אני הייתי מרגיש חשוב שאחותי רופאה.
כשאימא שאלה אם בא לי קפה והוציאה תרמוס מהתיק שלה חשבתי לעצמי שגם אם היית מדברת אתנו בטח לא היית באה. את לא סבלת את סוזן מהיום הראשון שפגשנו אותה ואף פעם לא טרחת לעשות משהו טוב בשביל מישהו שאת לא סובלת. הספקתי לתת אולי שתי לגימות מהקפה שאימא מזגה לי כשהמיילדת יצאה וקראה לי להכנס. הלבישו לי חלוק ירוק והלב שלי דפק, את לא מתארת לעצמך כמה פחדתי.
הלידה הסתבכה. כבר רצו להכניס אותה לניתוח כשרופא אחד שנראה מבוגר יותר מכולם עם שער אפור בצדדים אמר שהוא מציע ואקום לפני שמתקדמים. סוזן התחילה לצעוק שהיא כתבה להם מהתחלה שהיא לא מוכנה ואקום ומלקחיים. הוא הביט בה ואמר לה שוב בשקט שהוא ממליץ לנסות. כולם היו מבולבלים כי הרופא היה מאד בטוח בעצמו מצד אחד אבל סוזן התעקשה מצד שני. פתאום נזכרתי בך. אני לא יודע למה. אמרתי לרופא: "דוקטור אני רוצה לשאול אותך שאלה לא הוגנת" הוא הביט בי והמשכתי "אם זו הייתה אשתך וזה היה הבן שלך פה בפנים אז היית מנסה ואקום?" הוא עצר רגע, שתק וחשב ואז הוא ענה לי "כן, הייתי מנסה". זה הרגיע את סוזן. האמת שגם אותי. בכל זאת הם לקחו אותה לחדר ניתוח ליתר בטחון. בדרך האחות טפחה לי על הכתף ואמרה "דווקא שאלה מאד הוגנת ולדעתי גם מאד חכמה". כששלפו אותו במשיכה אחת החוצה, קצת לפני שהביאו אותו אליה עטוף בחיתול בד, חשבתי שזו בעצם הייתה השאלה שלך, השאלה שאת היית שואלת אם היית כאן, רק במקרה אני הייתי זה ששאל.
נעה –
ראי אדמה הוא אחד מאותם ספרים שקוראים בנשימה אחת גם כשיש אלף מטלות דחופות שמחכות. התחלתי אתמול ועצרתי רק לכמה שעות שינה. יומיים שלא הייתי בביתי בחיפה, גם לא זבוב על הקיר בבית משפחת ברנשטיין, אלא עוד בת משפחה שפשוט שכחו לכתוב עליה (גם אני קופחתי). למרות שלכאורה אין הצדקה הטבע, המושב והבית נדמו כנוף ילדותי והדמויות כקרובי משפחה. כלומר במילים אחרות הספר כתוב מצוין. הספר נגע לליבי היות שבסופו של יום מה שקובע את איכות החיים הוא איכות הקשרים, ולא סתם קשרים אלא הקשרים המשפחתיים. כמו שאינטליגנציה לא מבטיחה הצלחה אקדמית גם אהבה לא מנבאת קשר טוב. אלה תנאים מקדימים חשובים אך לא ממש מספקים. מתסכל איך בכול פינה ניבטת החמצה וגם כשיש סוף טוב את הנעשה אין להשיב. מתסכל במיוחד שאין צודקים וטועים. כשמשהו משתבש בתחילת הדרך קשה מאוד לתקן, גם כאשר המציאות משתנה קשה למחוק את הצער. למרות שלכאורה טקסט העוסק ביחסים הוא אוניברסאלי, וגם באנגליה של ג'יין אוסטין לא חילקו אחוזות, בכל זאת יש בספר משהו מאוד ישראלי שמקטין עבורי את הרווח בין דמיון למציאות. אהבתי את הרעיון להשמיע את קולו של איתן דרך הטקסטים שלו….
דינה הלבני –
…זה עתה סיימתי את קריאת ספרך, לאחר שמשבת אני קשורה אליו בעבותות, כפי שהיטבת לתאר במפגש ההשקה שקורה גם לך – כשאני מידי יום (מאז ההשקה) מוצאת עצמי מחכה בכליון עיניים לרגע שאוכל להתפנות מעיסוקי ולשוב לקרוא בו בשקיקה. מהמשפט הראשון ועד לאחרון, קריאתו הייתה עבורי הנאה צרופה במלוא מובן המילה ומכל היבט שהוא – הן משפתך הנעימה והקולחת, הן מהדינמיות הבלתי פוסקת של ההתפתחות העלילתית, הנטולה כל עודפות תיאורית (כך שלא מתאפשר/מתחשק לרפרף על שום קטע…), הן מהמבנה המגוון והרגיש כל כך – המשלב בין המונולוגים של הדמויות השונות, בין העלילתי להזוי, בין הפרוזאי לפואטי, ובין היומיומי לחגיגי והטכסי… ומעל לכל העלילה!!!, שבטוחני שכל מי שקורא אותה, ועוד יותר מכך אם הוא בן ארץ ישראל הקטנה של פעם, ובמיוחד אם הוא מאלה שגדלו או היו קשורים לכאלה שצמחו בסביבה חקלאית כלשהי, מרגיש את הסיפור מתוך הקרבים ומתהלך בתוכו כבן בית. במיוחד אני מודה לך על דרכך המיוחדת לסיים את הסיפור בצורה כל כך רגישה, המתחשבת בסקרנותו של הקורא, וגורמת לו להיפרד מספרך בצורה זורמת ומפוייסת, המאפשרת ליצור סגירה עצמית של הסיפור בצורה הרמונית ולא מכבידה! אהבתי את הספר ואוהבת אותך גם על מי שאת וגם על המתנה הנפלאה שזיכית אותי בה בעצם האפשרות לקרוא אותו! ואם זו התוצרת, אני מחכה כבר בכליון עיניים לעוד שכמותה שיגיעו בעתיד!…
אורית תבור –
סיימתי לקרוא את הספר. החלטתי לא להתקשר, אלא לכתוב. אני רוצה שתהיינה לך מילים כתובות ממני. את, שמכירה את הרומן שלי עם ספרות ועם ספרים, יודעת שאני קוראת לאט… שלוקח לי זמן "להיכנס" לתוך הדמויות והעלילה. יעידו על כך שלושת הספרים שמונחים על השידה לצד המיטה שלי, שכל אחד מהם התחלתי לקרוא… בלעתי את הספר שלך, נירית. ביומיים. זה לא משהו שקורה לי, וזה ממש, אבל ממש לא קשור לזה שהוא ספר שכתבה חברה שלי….אני ברגע שאחרי. עדיין מתמסרת לחוויית הקריאה ולהנאה מהסיפור שנפרש לפניי. העיניים שלי נפוחות ואדומות מקריאת הדפים האחרונים, צריך סימן יותר טוב מזה למה שעשה לי הספר שלך? העלילה מדהימה. מעוררת המון מחשבה והמון רגשות, אצל כל מי שהוא חלק ממשפחה (מי לא?) ולאו דווקא משפחה של מושבניקים, שהם כידוע עם מיוחד …הכתיבה מופלאה. זורמת, חכמה. אהבתי מאוד את התנועה של העלילה קדימה, תוך פתיחה וסגירה של פערי מידע דרך סיפורי העבר. אהבתי את החלוקה של הספר לשלושה חלקים – שלוש דמויות, שלושה זמנים – כשהעלילה בכל זאת נעה קדימה לאורך הקריאה. מקסים!!! מאוד אהבתי את קטע הכתיבה של איתן בסוף כל פרק. אני עוד אחזור לחשוב ולבדוק אם הבנתי נכון את הקשר בין כל קטע לבין הפרק שקדם לו. ואמשיך לחשוב על הדמויות, ואמשיך לחשוב על על המוטיבים שהיטבת לשזור. מעבר למוטיב הבולט של האדמה, אחשוב על העצים. על הגפנים ובמיוחד על הענפים. אלה הסבוכים, אלה שצריך לדלל כי הם מפריעים, אלה שצומחים פרא מתוך הקיר….ואמשיך לחשוב.. בכלל….זה ספר ראוי, נירית. ואני כל כך מקווה שתיעשה עבודה טובה כדי שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים. אני אעשה הכל שזה יקרה….
דורית זילברמן –
…הסגנון המאופק בעל המשפטים הארוכים, המזכיר מעט את "זיכרון דברים" של יעקוב שבתאי ואת א.ב. יהושע המוקדם מחביא בתוכו דרמות מהממות ופואנטות מדהימות. לכאורה, מורדם הקורא בתוך הרבה פרטי באנליה ואז בא הסיפור ומכה בו. כל סיום של פרק מפתיע יותר מקודמו. זהו ספר רב רבדי המאזכר יצירות ספרות רבות אחרות באופן אמין ולא מלאכותי, ומעשיר את הקורא בעוד רובד. מזמן לא נקרא רומן כזה במחוזותינו. רומן המשמר את ארץ ישראל העובדת, החקלאית, הערכית, המיטשטשת אל שמי הערב ממש כמו הראות לקראת שקיעה.
בני שניידר –
בשלושת הימים בהם התענגתי על היצירה המדהימה שנולדה, חוויתי הנאה מטורפת, סוחפת… צחוק, דמעות (בשלושה וחצי אירועים שונים בסיפור), קינאה (מהמקום הכי מפרגן בעולם) על יכולת הכתיבה שלך, שמחה, חיבור ואוסף גדול של רגשות הקשורים למשפחה ולמהות של מה היא משפחה בעצם …אני לא מבקר ספרותי, אין לי באמת הבנה אמיתית בספרות, במבנה של סיפור בלה בלה בלה – אני אוהב לקרוא. אני כן מבין מצוין במה נוגע בי, מה "מפרק" אותי מבפנים, מה גורם לי לערבול של תחושות. כשהדברים מתחברים לי, ואני קורא סיפור מצוין שגם מפעיל את הרגשות העמוקים ולעיתים הכמוסים שבי – אזי אני מקבל את חווית הקריאה העצמתית ביותר. וכך הרגשתי. הרגשתי היטב את כל הדמויות במשפחה. קצת נבהלתי לקראת סוף הפרק השני שאיתן לא מקבל את הבמה כמו אחותו והוריו … ואז הבנתי שאיתן מספר את הסיפורי שלו דרך המכתבים שלו "שאביטל לעולם לא תקרא"….התחברתי למשק, ול"ג'וני" שמניע מכה ראשונה ויודע לבד את הדרך ל"רומא". התחברתי לגולדי ולאברי, ובמיוחד לקשר שלו עם גדי – הסצנה של השיתוף, מתחת לגפן, לגילוי הלב ולאהבה בין שני חקלאים שראו כמה ימים ולילות בחייהם, מסוקסים ומשופשפים, הייתה מדהימה וסחופת באוטנטיות ובפתיחות המפתיעה בה נכתבה…התחברתי מאוד לחברות של איתן ויונתן …התחברתי לאחריות ולחסות בה איתן עטף את אביטל …התחברתי ל"גניבת הסיגריה" אצל ריקי באגודה … התחברתי לאהבת האדמה, למושב, לגפן ולארץ שלנו שהיא הכי טובה שיש….התחברתי מאוד לתיאורים של החלקות, והשטחים מסודרים "ריבועים ריבועים". יכולתי ברגעים מסוימים לחוש את הקרקע הרטובה, להיזהר מנחשים, להריח את טל הבוקר ואת החמיצות של הגפן והיקב וליהנות מהנוף שנשקף מהמרפסת בה גדי עמד בכל בוקר בזריחה….זו יצירה ספרותית מדהימה, מרגשת, סוחפת שמשאירה טעם של אופטימיות עטופה באהבה …
שלי אבידן –
…הספר נפלא. מרגש, עמוק, ומעורר מחשבה. בכל אחד מחלקיו מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה, בנשימה עצורה ובלב פועם, גומעת את העמודים עד לסוף החלק. כשעצרתי והשתהיתי – עשיתי זאת כדי להסדיר מחדש את הנשימה, הרגשות והמחשבות שגאו בי. מדי פעם במהלך הקריאה שאלתי את עצמי מהו המרכיב הזה בספר הגורם להאצת הדופק? עבורי, יופיו של הספר בעיני, כח המשיכה שלו עבורי טמון בנימים הדקים המצויים בו, אלה השוזרים חוטים דקים הנארגים זה בתוך זה ליריעה עשירה וסמיכה המתארת לעומק ולרוחב. לעומק, את המימד התוך-אישי של הגיבורים, הלכי נפשם, מחשבותיהם ורגשותיהם החושפים את הקונפליקטים המופנמים והגנותיהם מפניהם. לרוחב, את המימדים הבין-אישיים של יחסיהם זה עם זה ועם הטבע סביבם. סופו הגיע לי מוקדם מדי. התקשיתי להיפרד מהדמויות והעלילה ורציתי כמו שאומרים הילדים "להישאר עוד"….מצאתי את הדמויות בי, ביקירי, במטופלי וחשבתי שזהו סיפור על התבצרות. התבצרות המביאה להחמצה של ההווה, החמצה של האפשרות לבטא ולמצות את האהבה ביחסים, עד שמגיע גורם חיצוני המחליש ומבקיע את הביצורים ומאפשר לגיבורים לגשש את דרכם החוצה, פצועים וחבולים….מחכה בכיליון עיניים לספר הבא.
יעל כרמי –
הספר הזה הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי.הוא ספר על אדמה ועל משפחה. הוא ספר על ריב אחים, קנאה, געגועים ואהבה. הוא ספר על מושב ואהבת הנוף. הוא ספר עלינו. על הארץ שלנו. מהחומרים האלה עשויים הסיפורים היפים ביותר…. ארבעה קולות ראשיים יש בספר: אביטל, גדי, בתיה וברקע במכתבים, גם קולו של אחיה התאום של אביטל, איתן. לכל אחד נקודת מבט ושפה משלו וליבנו נוהה אחריהם. אני למשל, התאהבתי בגדי, אב המשפחה. כמו שהתאהבתי באישי האהוב, הקיבוצניק הפרטי שלי. הפרק המוקדש לו, הוא הפרק בו קראתי ובכיתי. אחד התיאורים היפים בספר הוא התיאור בו הוא שוכב מתחת לטרקטור שהתהפך עליו, קרוב לרגבים ונזכר בטיולים שלו עם אמו ואחיו כשהיו קטנים, והם היו מניחים את אוזניהם על האדמה, ומקשיבים. הספר היפה הזה משלב בין חיי הגיבורים לבין המקום של האדמה, הנחלה והמשפחה בחייו. הם שזורים זה בזה. כי התבנית הזו של הנוף, עם שדות החיטה והכרמים, עם המטבחים בהם נאפות עוגות, עם המרפסות עליהם יושבים בסוף יום עבודה ומסתכלים הלאה, אל הנוף, עם נעלי העבודה הכבדות מלאות הבוץ המונחות בכניסה לבית, הם תבנית נוף הולדתם של גיבורי הספר, וגם תבנית נוף מולדתנו… ובזכות כל אלה, הספר הזה שהוא כל כך ישראלי, דיבר אלי. כי הוא קורה כאן. כי הסיפור המשפחתי הזה אם לא קרה לנו, קרה לאנשים שאנחנו מכירים. כי תיאורי השדות והמושב הם התיאורים ‘שלנו’, עליהם גדלנו….אני רוצה לציין גם את התמונה הנפלאה של הצלם איתן ויתקון על כריכת הספר, שגרמה לי להתרגשות עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר.
אתי בהט –
…ככה עברה עלי השבת עם בתיה, גדי, איתן ואביטל, יונתן וסבתא מרים וכל הדודים והדודות כשאני סקרנית עם כל דף שאני מעבירה, מרותקת לסיפור, מוקסמת מההתפתחות שלו, מהרעיונות של המחברת, את, מהרגישות שבו הוא נכתב, מהדמויות שהצלחת להעביר בסיפור, דמויות כל כך מדויקות ומהשפה העשירה. הרגשתי שאני משקיעה את זמני היקר בקריאה, נהנית מכל רגע ומקבלת תמורה מלאה על ההשקעה שלי….נירית, אני חושבת שאף אחד מהסופרים שלנו, אלו מן השורה הראשונה לא היה מתבייש להגיש את הסיפור שלך ואם לומר את זה מהכיוון החיובי, כל אחד מהם היה מתגאה ביצירה שכזאת. אני כל כך שמחה שלבסוף אזרת אומץ, כולנו הרווחנו בגדול….אני מקנאה בכל מי שעדיין לא קרא את הספר ואם הסיפור השני שלך כבר היה יוצא לאור, הייתי שומרת אותו ליום כיפור…
נאוה לוין –
…בכל התיאורים שבספר, תיאורי טבע ודמויות, לא ניכר כל מאמץ, כמו שנתקלתי בספרים אחרים. (לפעמים יש לי הרגשה שהסופר משקיע בחיפוש מילים גבוהות יותר מאשר במוטיב עצמו.) השפה שלך תקנית ונקייה אבל בגובה העיניים. השתלשלות העלילה קולחת בנחת שמדגיש את הקטעים הקשים שבה….אני כאילו הולכת עם הספר בתוכי. אם הייתי מתברכת ביכולת הציור הייתי מציירת לך את הכרם רחב הידיים, מטופח וירוק. אני מרגישה שאם הייתי פוגשת מי מהדמויות מיד הייתי פותחת איתה בשיחה כעם ידידים משכבר הימים. לא הרגשתי כך לגבי דמויות מספרים ישראלים אחרים שאהבתי…מבנה הספר מעיד על מקוריות ויצירתיות ויש בו עניין בפני עצמו.