איך הספרים שלי עוזרים לי להמשיך הלאה

מוזר שכשקיבלתי את התשובה החיובית לקורונה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להסתכל ביומן קדימה ואחורה.

אחורה כדי לבדוק את מי פגשתי וכמה שיחות מביכות עלי לעשות עכשיו שישלחו המון אנשים לעשות בדיקה (כולם שלילים תודה רבה!) וקדימה כדי לראות מה אני צריכה לבטל בעשרת הימים הקרובים. הפגישה עם קבוצת הקריאה של אריאלה בניו יורק היתה יום לפני היציאה שלי מהבידוד. מכיוון שהרגשתי לא רע, אמרתי לעצמי, עוד עשרה ימים מהיום יהיה בסדר, וזה גם זום הרי, אני לא מבטלת.

אמרתי בליבי ולא ידעתי מה מחכה לי. בואו רק נגיד שאני לא זוכרת את עצמי חולה ככה מעולם (וכן, התחסנתי שני חיסונים) במחלה עקשנית, ערמומית (כל יום היא רק נהיתה תוקפנית יותר) ומתעתעת. לאט לאט נבלתי, התכנסתי, השתבללתי ורק רציתי לישון ולקרוא. שמעתי וקראתי הרבה על כל התופעות הפיזיולוגיות של המחלה אבל לא הרבה דיברו איתי על ההיבטים הנפשיים שלה. העולם ללא טעם וריח, ללא גירויים חיצוניים מלבד מצג השווא של פייסבוק ואינסטגרם וקולותיו הסינטטיים של נטפליקס גרמו לי לשכב במיטה ולתהות. כל מיני מחשבות מפותלות פרחו במוחי ונחבטו אל החלון הפתוח שרק הדהד לי מבחוץ קולות של אנשים בריאים ורוח קיץ לוהטת. ביום השביעי אפילו הרופאה שלי כבר נבהלה ממני ושכנעה אותי להתפנות למיון.

"את לא אומרת להם כלום" הזהיר אותי ארז. "שואלים מה שלומך את עונה 'הביתה', 'איך את מרגישה ?' את עונה 'מצוין אני רוצה הביתה'. תחשבי חיובי. אל תתחילי להאמין שאת חולה. אני מחכה לך כן?"

אז אמרתי לפרמדיק שאני מרגישה מצוין ולשרה האחות המקסימה שאני מרגישה מצוין וגם לאלישע הרופא. לידי קשישה אתיופית כמעט נפחה את ראותיה החוצה ואני הרגשתי טוב פתאום. כמו מכונת הכביסה שפתאום עובדת כשמגיע הטכנאי עלתה הסטורציה שלי שבבית דישדה והתייצבה על ערכים מעולים, חום לפתע פתאום לא היה לי והראות שלי נשמעו לרופא הטוב "טיפטופ". אז החזירו אותי הביתה. האויר אכן צלול יותר בדרך חזרה, והפעם גם לא היו שכנים שראו את מצעד הבושה.

באורח פלא מאותו רגע התחלתי להבריא. החום לא חזר, הסטורציה הסתדרה  וכשפתחתי את היומן וגיליתי את הפגישה עם הקבוצה של אריאלה אמרתי לעצמי, "יאללה נלך על זה". לבשתי לכבודן חולצה נקייה וחגיגית ואפילו התאפרתי. בשבע וחצי התחברתי לזום והעליתי את המצגת ובבת אחת נשאבתי לעולם האמיתי שלי, שבו אנשים כותבים וקוראים, שבו אנשים מדברים על מילים ועל משפטים ועל רעיונות. דיברתי על גיורא ועמיחי וראיתי עיניים טובות מביטות בי מצידו השני של האוקיאנוס.

"שעה ואני איתך", אמרתי למיכלי שמבודדת איתי כשעליתי לחדר העבודה שלי. ירדתי אחרי שעתיים. "שתדעי שאנחנו אף פעם לא מסכימות על ספר. זה נדיר. אבל במקרה שלך הייתה הסכמה מפה לפה", אמרה לי אחת המשתתפות ואני חשבתי לעצמי איזה שער מופלא בחזרה אל חיי האמיתיים היה המפגש הזה וכמה הספרים שלי מושיטים לי יד בדיוק כשאני צריכה אותם ועוזרים לי להתקדם הלאה.

בתמונה: נשים מדברות על כתיבה וקריאה משני צידי האוקיאנוס

שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן