הלאה אל הקוראים הבאים

לפעמים יש דברים שרואים אותם רק במבט לאחור.

רק אחרי שעובר זמן מה, שכבר עברת כברת דרך. לא תמיד זה ברור בבת אחת. לרוב זה מתבהר כמו זריחה.

ב15 במרץ 2020 נדמה היה לי שהמסע שלי נעצר. בשבוע אחד שבו הייתי אמורה להיות ביום ראשון בהרצאה בספריה באילת, ביום שני במפגש סיכום למחזור החמישי של סדנאות הכתיבה שלי, ביום שלישי במפגש במועדון ותיקים של קיבוץ כפר גלעדי, ביום רביעי לארח אצלנו בספריה בעשרת את אגי משעול וביום חמישי לצאת עם החברות שלי להשלים חלק מהכרבולת של שביל ישראל, מהשבוע הזה נשארו רק איקסים שסימנתי ביומן – ערב אחרי ערב אחרי שהתקשרו לבטל.

ואז סגר.

ועוד ביטולים.

ואין יותר ימי שישי בחנויות.

ואין לי מה להציע הרצאות לאף אחד כי הקורונה – ודממה.

זה לא היה נורא כל כך כמו שזה נשמע. נראה לי שהיתי צריכה את החופש הזה. בעיקר מהחנויות. ושמחתי לנקות את הבית ולזרוק המון דברים, שמחתי שאפשר להתמסר לקריאה בלי ייסורי מצפון. שמחתי לגלות מחדש את כתב היד שהתחלתי אי אז באוקטובר הקודם בנסיעה לארצות הברית. "לך לך" קראתי לו. שם זמני. והתחלתי להתמסר למחשבות עליו. לתחקירים. למשחקים של 'אלף מילים ביום' שלרוב לא עמדתי בהם אבל – הי, גם זה כבר מוכר.

ואז "ברחנו לארצות הברית"…לקחנו את הקראוון ועלינו להרים הירוקים של ג'ורג'יה וצפון קרוליינה. מסביב קורונה, שום דבר לא השתנה ואנחנו מטיילים, בבוקר הייקינג בנופים לא אמיתיים ובערב יושבים על גדות הנחל ליד מדורה שארז הבעיר.

ראשון הגיע ואצאפ מחגית מהכיתה שלי בקיבוץ. יומיים אחרי שטסנו. היא שלחה תמונה של בעל הצימר שבו הם התארחו מחזיק את 'מאחורי כל זה'. "תראי איזה צירוף מקרים" היא כתבה לי. כתבתי לה שאת המקריות הזו שאנשים שאני לא מכירה מספרים לחברים שלי על הספר אני הכי אוהבת. אח"כ לבנה מדיאלוג שלחה דו"ח מכירות. "אתה לא תאמין כמה ספרים נמכרו החודש" אמרתי לארז. כמעט הרגשתי לא נעים. איך זה שאני פה, לא עומדת בחנויות בכלל ובכל זאת. וככה זה המשיך, עוד הודעה ממישהי שקראה ומצאה אותי בפייס, עוד ואצאפ מחבר שסוף סוף התפנה לקרוא. בינתיים חזרנו, הספקנו לעבור את כל הבידוד ולהיכנס לסגר עם כולם אבל היום כשהגיע עוד אי מייל מרגש מקורא שרק רצה להגיד תודה ומקוראת שבעקבות 'מאחורי כל זה' ביקשה לקנות גם את 'ראי אדמה', כמו שמש זרחה ההכרה, שהמסע לא נעצר.

אז לכבוד התחנה הזו אני כותבת. התחנה שהיא לא מקום, ולא הרצאה ולא חנות, אלא רגע בתודעה שמתבהרת בו ידיעה. שספרים הם נצחיים, שהמסע שלהם נמשך גם בלעדי וכמו גלגל אופניים שרק נותנים לו תנופה, הם ממשיכים הלאה אל הקוראים הבאים

שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן