ילדי הפילוג או הנה מתחיל מסע נוסף

שניהם יצאו אלי יחפים. זה קרה רק אחרי שכבר עברתי את השער הצהוב המתבקש ומעגל תנועה אחד או שניים. בקיבוץ יפעת פניתי לרחוב הנחל, בקיבוץ בית השיטה לא צוין שם של רחוב אבל היו לא מעט פניות ועליות. העיניים שלי ניסו לצלם את הכול, את המוסך, הטרקטורים, השדות החרושים בכניסה, הדשא ליד חדר האוכל. תוך כדי נהיגה ליווה אותי קולם בדיבורית, מנחה אותי אל היעד עד לחניה מתחת לפיקוס המאובק. רפי שושני חיכה לי בג'ינס וכאמור ברגליים יחפות בקצה המדרכה. הוא נושא את כמעט תשעים שנותיו בחן שאפשר רק לייחל לו. בחדר הכינו לי הוא ומיכל אשתו הפתעה, את נורית אחותו הצעירה ממנו. "הבאנו כוח עזר" צחקה אלי מיכל ונעלמה.

אני מתבוננת סביבי. מתמסרת למוכר. עבור מי שגדל שם תהיה הכניסה לכל חדר בקיבוץ טבעית, כמעט כמו חזרה הביתה. המטבחון, שולחן האוכל הקטן עם המפה, מדפי הספרים, תמונות הנכדים, הפשטות, החום והאור. לקיבוץ מנרה, המקום בו גדלתי מגיעה השיחה מייד, בשלב שבו מוזגים לי את המים או הקפה. תמיד מישהו מכיר מישהו. רפי היה בצבא המפקד של ברהל'ה ושמחה, יעלי היא בת כיתה שלהם מִגְבַת. אורי שוהם אבא של ענר גיסי היה המדריך שלהם. כילדים, הם מספרים, עבדו אצל ישרואל שוהם. הסבא של ענר.

כשאנחנו מתיישבים ותוך כדי שאני מכוונת את ההקלטה ופותחת את המחברת אני מספרת על עצמי, מדלגת מהר על שני הספרים הראשונים שלי ומגיעה לכתב היד הנוכחי. מספרת שאני כותבת משפחה, שבה הסבא והסבתא עזבו קיבוץ אחד בשנת 1951 כדי להקים קיבוץ אחר. מה שידוע בהיסטוריה שלנו כ'פילוג בתנועה הקיבוצית'. אני מספרת להם את מה שאני תמיד אומרת גם בטלפון לפני כן – שאני מרגישה שאני לא מבינה מספיק. איך בגלל אידאולוגיה נפרדות משפחות, איך ילדים מופרדים מהוריהם, איך זה קורה ומה היה שם. לא ממקום שיפוטי אני שואלת, אלא ממקום סקרן שמבקש להבין.  ואז אני מבקשת מהם לומר למצלמה את השם והגיל שלהם. רפי יליד 1933, נורית 1937. ואני מבקשת שיספרו לי מההתחלה. איפה נולדו ואיך התגלגלו חייהם, ואנחנו עוברים את הילדות ומגיעים למלחמת העצמאות, ורק אחר כך אנחנו מגיעים לפילוג.

בסופו של דבר אני נמצאת שם מעל שלוש שעות, ונדמה לי שלא כיסינו הכול. יש לי הרגשה שאם הייתי מראיינת מיומנת יותר, היינו יכולים להגיע לדברים נוספים. לאורך השיחה כולה מלווה אותנו דמותו של אליעזר שושני, אבא שלהם, שהיה ממנהיגי הישוב; דמות של מחנך ומנהיג ואיש רוח, שיחד עם חיים גבתי הוביל את המעבר מִגְבַת ליפעת, ואני חושבת לעצמי שוב ושוב איך למרות הכול המשפחה תמיד תהיה המהות והעיקר, גם באורח החיים הקיבוצי. גם ב'ארבע שעות ביום'.

כשהשמש כבר נוטה מערבה אני חוצה את העמק אל בית השיטה. יוסי אסף לא זוכר מהפילוג שום דבר. הוא היה בן עשר. אבל הוא חקר את הנושא וכתב עליו עבודת דוקטורט בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, והוא הכיר את דמבו ואסתר דניאלי, ההורים שלי, והוא חבר של רחל רבין ממנרה, ובמשך שעתיים הוא נותן לי סקירה ממצה, בהירה, אבל לא פשוטה של מה שבעצם קרה שם. "כשאני חושב על זה", הוא אומר לי, "ככל שאני מעמיק יותר, אני חושב שלא הייתה להם ברירה אלא להתפלג, ולא היה יכול לקרות אחרת". הוא נותן לי דוגמאות, ואנחנו פורטים את חיי היומיום לפרטים, חוזרים אחורנית בזמן אל בן גוריון וטבנקין, אל האנשים שראיין ופגש, אל הסיפורים ששמע ואל אלו שכדאי שאכיר.

"לעניות דעתי הפילוג הוא קטע קטן ממערכת של דבקות ואמונה בדרך, שקיבלה חבטה מחיפוש אידאולוגיה" כותב לי למחרת רפי שושני, ומהדהד את הדברים שאומר לי יוסי אסף על אנשים שהיו יכולים להיות הכול בחיים, פרופסורים, ומנהיגים וראשי מדינה, ובחרו לעבוד אדמה ולהקים קיבוץ, והוויתור הזה ליווה אותם בעוצמות גדולות והתפרץ אל נקודת השבר האידאולוגית, ולא אפשר להם לוותר גם שם, כי אחרת מה שווה היה הוויתור האישי.

לפעמים אני  מבינה שמסע חדש התחיל רק אחרי שאני כבר בדרך ותוך כדי מסתמנות התובנות ונאספים הסיפורים במה שמתחיל להראות כמסע שלי אל ילדי הפילוג. אז אם אתם מכירים או יודעים על נערים ונערות בגילאי שבעים ומעלה שהיו שם וזוכרים, אשמח אם תעבירו לי פרטים ותזכו למצוות.

**בתמונה: רפי ונורית שושני המרגשים מקיבוץ יפעת.

שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן