על כלבים וחתונות

מפגש מיוחד ומרגש עם 'חבורת נפגשים בשביל'

בדרך הביתה חשבתי שדווקא על החתונות שמתוארות בספר 'מאחורי כל זה' לא סיפרתי להם. זו החילונית החברתית, שאליה נקלע גיורא – המתרחשת במהלך המסע בנחל עמוד, וזו הדתית מסורתית, שאליה מוזמן עמיחי – המתרחשת בטבריה. רציתי לדבר איתם על החתונות שבספר – לאור הלימוד במעגלי שיח של אותו יום שעסק בחתונות, אבל בסוף יצא שדיברתי איתם על הרבה דברים אחרים, ובין היתר גם על כלבים וצעידה בשטח.

על רעיה אפנר והמסורת של המסע השנתי בשביל ישראל המתקיים לזכר בנה אבי וחבריו שנהרגו באסון המסוקים בשנת 1997 שמעתי עוד בשנים שבהן אנחנו צעדנו בשביל ישראל. לימים, כש'מאחורי כל זה' יצא לאור, פניתי אליה וביקשתי שתקרא. זמן מה לאחר מכן קיבלתי הזמנה לבוא ולדבר עם קבוצת הצועדים שנפגשת בסוף כל יום עם אדם אחר, לעיתים מהאזור אליו הגיעו, לעיתים בעל ידע או קשר למקום הרלבנטי. הסכמתי מייד, אבל הקורונה ביטלה את המסע ואת המפגש. השנה, כשפנו אלי שוב, סיכמנו שאגיע לפגוש אותם באחוזם. לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לצעוד באחד המקטעים היפים ביותר של השביל באחת העונות המושלמות, ומכיוון שמיכלי הייתה בבית ב'רגילה' לקחנו את שטונזי, והתייצבנו בשמורת פורה בשבע בבוקר.

ב'מאחורי כל זה' מופיעה סופי הכלבה העזובה במפתיע, ונצמדת אל עמיחי. הוא לא רוצה בה, אבל היא נדבקת ולא מרפה, מזהה את הכוח האנושי שיגן עליה וייתן לה מחסה. כדרכם של כלבים, היא גורמת לבעיות בהתחלה, אבל בהמשך מחברת אנשים ומקרבת לבבות. גם שטונזי, הרועה הגרמני שמיכלי הביאה הביתה מ'עוקץ', יצר הרבה עניין כשהגענו אל נקודת הכינוס של 'נפגשים בשביל ישראל'. אנשים ניגשו, שאלו אם אפשר ללטף, התענינו מהיכן הגענו. חוטים של קשר נִטוו והתעבו. עמדנו במעגל הבוקר עם כולם. שטונזי ישב יפה ובסבלנות. "את יודעת שבמסוק היו גם שני לוחמים מעוקץ עם הכלבים שלהם?" לוחשת לי מיכל כשמקריאים את שמות הנופלים שלזכרם אנו צועדים היום, ואני לא יכולה שלא לחשוב על הסמליות.

ואז יוצאים לדרך. אנחנו בסוף הטור הארוך, מעל מאה צועדים בתוך שדות החיטה הירוקים האינסופיים.  מחזה מרשים מאוד. רק מאחור, לצידו של שמשון טוב הלב, אנחנו יכולות לשחרר את הכלב שלא יפחיד אנשים מצד אחד, אבל גם לא ייחנק מהרצועה מצד שני. וכך אנחנו צועדות מאחורי הטור המתפתל, ולומדות להכיר את חבורת 'כל השביל' שהיא הגרעין שמלווה את המסע מתחילתו, את רעיה המרשימה ויוסי שלצידה ועוד רבים וטובים. בכל מקטע מישהו אחר.

והשביל כמו תמיד מלטף בעונג, אבל גם מערים קשיים, וכמו סופי שנתקעת בסולמות של נחל עמוד בספר, גם שטונזי ששוחרר משירות בעוקץ מתחיל לצלוע אחרי עשרה קילומטרים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. מצד אחד הכלב תשוש, מצד שני אנחנו באמצע השטח, מצד שלישי אני מחויבת למפגש עם הצועדים בסוף היום. מזל שאנחנו קרובים ושארז זמין ומצליח להגיע עם האוטו אל נקודת המנוחה של הפסקת הצוהריים שלנו. שטונזי העייף מועמס על הג'יפ, ומיכלי ואני ממשיכות הלאה עם החבורה עד לדשא של בית העם במושב אחוזם.

ושם, עם תום הצעידה, כשהם שרועים למולי על הדשא, אני מספרת להם על המסע שלי בשביל, על התשוקה לשביל שהביאה אותי לכתוב את הספר, על המרחבים ועל יכולתו המרפאה של הטבע. קל יותר לדבר על כך מול אנשים שזה עתה סיימו יום הליכה, שזה עתה חלקתי איתם חברותא של עפר ושמש, מרחבי שיבולים ופריחות. דיברנו על השביל ועל הטבע, על דתיים וחילונים, על כלבים שמחברים אנשים זה לזה.

רק על חתונות שכחתי לדבר איתם.

בדרך הביתה יובלי התקשר וסיפר שהוא ועמיתי מתחתנים שוב. הפעם חתונה עם אורחים, חתונה של אחרי קורונה. ואני חשבתי על ספרים וכתיבה, אנשים ודרכים, כלבים וחתונות ועל מעגלים שנסגרים.

שביל ישראל ושדות אין סוף וכלב והנוהגת שלו

בתמונה: שביל ישראל ושדות אין סוף וכלב והנוהגת שלו.

שתפו את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
לקבלת פרטים
איזה כייף שיצרת איתי קשר!
מבטיחה לחזור בהקדם
דילוג לתוכן