מרסלי מהגינה הקהילתית "פעמונים" ברעננה הגיעה אלי דרך אילן.
אילן הגיע אלי דרך רעיה אפנר וחבורת "נפגשים בשביל" או כמו שהוא הציג אותי לחבורה בתחילת המפגש: "היא באה עם הבת שלה והכלב. אני לא יכולתי לעמוד בפני הכלב וניגשתי. אחר כך התחילה שיחה, אחר כך היתה הרצאה, ואמרתי לעצמי שאני חייב חייב להביא אותה לכאן".
וככה הגעתי. אמרנו מסע, אמרנו תחנות, אז הנה תחנה נוספת.
לא כל המפגשים שלי מתוסרטים מראש, לא בכולם אני מספרת אותם הדברים. ממפגש למפגש ומתחנה לתחנה אני צוברת עוד חוויות ועוד תובנות, ואת המיוחדות שבהן אני מעבירה הלאה. גם לא על הכול נוח לי לדבר, ומול הבעות הפנים אני מחליטה אם להתמסר או עד כמה להתמסר, ונדמה לי שמה שהיה מיוחד במפגש הזה ברעננה הוא שהתמסרתי לחלוטין. בסוף דיברנו ממש על הכול, על אבא שלי ומותו יוצא הדופן, על הדרך שלי להכיר את עמיחי סגל וכל המהמורות שזימנה לי הדרך, על הטעויות שבולטות ואלו שחבויות, אפילו על המפגש עם אימא של אהוד אפרתי סיפרתי.
ספרתי. ארבעים ושלושה מפגשים כבר היו לי אודות 'מאחורי כל זה'. דיברתי בספריות ובדשאים, באולמות ממוזגים ובאוהלים סחופי רוח ואבק, בכינוסי חברים וטיילים ובבתי אבות, בקיבוצים, מושבים ערים, ובכל זאת המפגש הזה היה מיוחד ויחיד במינו. הגינה הזו שמלאה בגידולים מיוחדים, שמוחזקת ומטופחת על ידי מתנדבים עם אור בעינים ואש בלב היא אחרת ושונה. פגשתי שם עולים חדשים וילדים עם צרכים מיוחדים, פנסיונרים וטיילים, ובעיקר אוהבי אדם וטבע שמדברים על אנשים וצמחים, על שתילה וזריעה ועל כתיבה וקריאה בלהט שווה ועז.
זה היה מפגש מעשיר ומרגש שרוחו תלווה אותי עוד ימים רבים. סיפרתי להם על המסע בשביל, על המסע אל הדמויות ועל המסע שממשיך גם עכשיו. דיברנו על הוצאת ספרים עצמאית ועל כך שהספר בעצם חוגג שנתיים בעולם ולא מפסיק להפתיע ולתגמל אותי.
לפני שהלכתי הביתה, כשכבר היה חושך סביב, אילן מיהר לאסוף לי צרור של קייל ותרד ופטרוזיליה וסלרי ועוד ירוקים, וארז לי אותם בשקית חומה, ולמוחרת קמתי וקצצתי וטיגנתי, והכנתי את הקציצות הכי טעימות בעולם, מהגינה הכי מדליקה ברעננה.
בתמונה: אושר בעינים וירוק בידיים.
