מועדון קוראות יוקנעם – יום שני 25.2.2020
"אבא שלך היה צריך להיות החודש בן שמונים ושמונה", אומר לי גדי סלעי מיוקנעם, שהוא כמו בן דוד אבל לא בדיוק. אנחנו יושבים עם כוס תה שהוא הכין לי מול המחשב ומתעמקים בעץ המשפחתי שהכין כבר לפני שנים רבות. אני מביטה בריבוע הצהוב של סבתא ברוניה, אמא של סבתא אסתה ורואה את אבא שלי ואת עודי שכבר מזמן אינם וליבי יוצא אל האדם המיוחד והחם והצלול הזה שגם הוא כמו שאבא שלי היה צריך להיות בן שמונים ושמונה ממש עוד מעט.
כשאנחנו מתארגנים יחד ליציאה למפגש של מועדון הקוראות אני חושבת לעצמי איזה מזל שהחלטתי להודיע לגדי ונורית שאני מגיעה ליוקנעם וכמה חבל שבאתי רק בשמונה ולא שעה קודם וככה יצא שהספקתי כל כך מעט.
"מתי בכלל היית פה בפעם האחרונה?" שואל אותי גדי ואני עונה שאני לא חושבת שבכלל הייתי. גדי בכלל לא ידע שכתבתי ספר. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני שנים אצל רותי במושב אשבול וככה כל תא משפחתי מכונס בתוך עצמו ולבני הדודים של ההורים כבר אין לנו זמן בכלל למרות שתחת הכותרת הזו, הריבוע בעץ המשפחתי מסתתר עולם ומלואו.
גדי מכוון אותי בכל הכיכרות של יוקנעם ואנחנו מגיעים למועדון גאיה, מעל המשטרה. חלק מהבנות כבר פה וחלק יגיעו עוד מעט. הוא הגבר היחיד בחבורה, האורח שלי, וכשאני מספרת להן על גיורא ועל דמותו של אבא שלי אני מביטה בעיניו ומרגישה מוצפת. הנה יושב לידי מישהו ששיחק עם אבא שלי כשהיה ילד, שהכיר את סבתא ואת סבא שלי, מישהו שהוא משפחה.
אבל חוץ מגדי יש לי עוד הפתעות. רוניה מגיעה ודפנה מספרת שבעלה של רוניה כבר קנה ממני את הספר באחת מחנויות הספרים ושלרוניה יש הקדשה ממני. כשאני מספרת על מלאכי השביל שעזרו לי בכתיבה ומדברת על אוהד שאממה ממכינת בית גוברין אומרת רוניה "אוי, זה בן דוד שלי" ופתאום הסיפור על אוהד הופך לאישי יותר, והתודות בסוף הספר למשמעותיות יותר וחוט נוסף של קשר נמתח מעל המפה הלבנה.
ודפנה. אחת ממלאכיות הספר. שבאה לשמוע אותי בחאן יותם. שבאה לבקר אותי ברמת ישי בצומת ספרים. שכשאנחנו נפגשות תוך דקה השיחה על ספרים מתחילה לקלוח. דפנה שבכלל לא הכירה אותי לפני "מאחורי כל זה", שגילינו את עברנו הקיבוצי המשותף, שארגנה את המפגש הזה ותמיד מיוחד לפגוש אותה שוב.
אני אוהבת את התובנות שהקוראים מביאים איתם ואיך בכל מפגש, לפי ה DNA של הקבוצה זורמת השיחה. הפעם יש ויכוח על דמותה של רות. את טלי היא עצבנה. דפנה ורוניה יצאו להגנתה. סיפרתי להן שאם לא שלומית, העורכת שלי, הנוכחות שלה כמעט לא הייתה מורגשת ושוב אני חושבת כמה הקריאה תמיד תהיה תלוית קורא וזה המקום שבו השליטה שלי כבר מאוד מצומצמת.
כבר אחרי אחת עשרה בלילה כשאנחנו נפרדים. הן עוד יכולות לשבת ליהנות מהביחד שלהן עושה רושם אבל אני יודעת שיש לי עוד שעה וחצי נסיעה בלילה לבד. אני מורידה את גדי בפתח ביתו והוא מרגש אותי כשהוא אומר שכל כך נהנה ומחזיק בידיו את שני הספרים שנתתי לו במתנה, גם 'ראי אדמה' וגם 'מאחורי כל זה' וכל הדרך הביתה אני מקשיבה לפודקאסט של כאן 11 "שיר ביום" ושומעת איך נולד השיר "ירושלים של זהב" ומברכת את זיוי ששלח לי אותו כדי להעביר לי את הדרך וחושבת – איך אני יכולה להקשיב למילים על מילים לנצח!
